חבית הנפץ התפוצצה: אמריקה שוב בוערת
בחירתו של ברק אובמה, הנשיא השחור הראשון, הפיחה תקווה אצל הקהילה האפרו-אמריקנית. השנים חלפו - והמהפכה שהובטחה להם נמוגה. למרות המסר המפויס של טראמפ, הוא ינסה להסביר כי צריך עוד נשק. קלינטון מצידה בונה על הקולות וגם הפעם תהיה לשחורים השפעה מכרעת על המרוץ
אלו כבר לא ניצנים של מלחמת אזרחים. לבנים מול שחורים ולהיפך, אי אפשר להסתיר יותר או לטייח, השחור קם על הלבן ולהיפך. זה סיפור של גזע בדמוקרטיה הגדולה בעולם, במדינה שרבים נוטים לחשוב שהיא גולשת על גלי הליברליות. היא לא.
צלף שחור עם נשק אוטומטי, קל מדי להשגה, חיסל בדאלאס טקסס חמישה שוטרים ופצע עוד כמה בכוונה להרוג כמה שיותר לבנים. זה לא אירוע בודד. זאת התארגנות. זאת מחתרת של שחורים שנמאס להם. במשך זמן רב מדי כבשו השחורים את הזעם: על הקיפוח, על האפליה, על ההזנחה, על שהשאירו אותם מאחור, בגטאות שלהם, בלי חינוך הולם, בלי ביטוח בריאות, וחמור מכל - בלי תקווה. אלו האנשים שצעדו בשנה האחרונה ברחובות ארצות הברית תחת הסיסמה "גם חיים של שחורים נחשבים".
מה שקרה בדאלאס זה לא שחרור זעם עצור. זאת מחאה על הקלות הבלתי נסבלת שבה שוטרים לבנים הוציאו להורג גברים שחורים. כמעט מדי חודש, לפעמים מדי שבוע. לא הייתה עין אחת יבשה מול סרטוני הווידאו שהועלו השבוע לרשתות ובהן שוטר לבן יורה בגבר שחור מטווח אפס כמו הוצאה להורג בשידור חי: קודם אלטון סטרלינג, אחרי יומיים פילנאדו קסטיל. לא רק דמעות היו מול הסרטונים, הייתה זו תערובת של זעם ואין אונים: שוב גבר שחור בתוך שלולית דם ומעליו שוטר לבן עם יד קלה על ההדק.
מקרי הירי שבהן נהרגו סטרלינג וקסטיל הציתו את המלחמה, אבל הם לא היו לבד: הייתה זו המסה המצטברת. לפניהם היה פרדי גריי בבולטימור ומייקל בראון בפרגוסון. ערימות של גופות של שחורים בתוך שלוליות של דם, שחורים שהלכו ברחוב, או ישבו במכונית, או ניסו להחנות את הרכב ובעיניי שוטר לבן, באמריקה, גבר שחור הוא יותר מכל פרצוף חשוד. בעיקר עם הוא מסתובב עם ידיים בכיסים או מכסה את הראש בקפוצ'ון כמו במקרה של טרייבון מרטין שנורה למוות בידי איש המשמר האזרחי ג'ורג' זימרמן.
חבית הנפץ החברתית התמלאה ואת הניצוץ נתנו במותם סטרלינג וקסטיל. השחורים הרגישו כי נפתחה מולם מלחמה בלתי מוכרזת ובדאלאס, מול היגון והזעם על מותם של רבים מדי באש השנאה והגזענות, קורבנות של דעות קדומות ובורות, ראתה אמריקה איך היא הפכה להיות מחדש בוערת.
רוח טובה הביא ברק אובמה במרוץ לנשיאות בשנת 2008 כשהביא עימו בשורה של תקווה ופיוס, לא רק עם העולם אלא גם בתוך החברה האמריקנית, בין שחורים ללבנים להיספנים. אמריקה עשתה היסטוריה כשלראשונה בתולדותיה בחרה בנשיא שחור. השחורים הלכו ברחובות זקופים יותר אחרי שהוא נכנס לבית הלבן והתיישב בחדר הסגלגל. הם היו מלאי אופטימיות וחדורי תקווה. הם ידעו כי היה להם חלק גדול בבחירות. הם עמדו שעות בתורים הארוכים בקלפיות כדי להצביע עבורו. הם שבדרך כלל לא הולכים להצביע כי הם לא סומכים על השיטה ולא מאמינים לפוליטיקאים שמבטיחים ערב הבחירות ושוחים למחרת, הם רשמו שיא באחוזי ההצבעה.
השנים חלפו, וההליכה שלהם הפכה להיות שפופה יותר: המהפכה שהובטחה להם לא יצאה לפועל במלואה. הם הרגישו פעם נוספת כי החגיגה מתנהלת בלעדיהם. הם נותרו מאחור על אף שבחרו נשיא שחור. לתחושה הכללית שאובמה לא עשה מספיק כדי לעזור להם נוספה אלימות השוטרים. הם ירו להם בראש, פעם אחר פעם מטווח אפס בכוונה להרוג.
הקרב על הנשק
מרטין לותר קינג, מנהיג תנועת זכויות האדם בשנות ה-60, הטיף למחאה ללא אלימות. הוא הגיע לתוצאות מרשימות לפני שנרצח. השאלה הגדולה המרחפת עתה ברחובותיה הזועמים של אמריקה היא אם השחורים ימשיכו בדרכו של קינג וינהלו מחאה תקיפה, בלתי מתפשרת, ללא אלימות ויצליחו לשנות דברים כפי שהוא שינה, או שהשוטר הלבן הלך רחוק מדי, ואת הזעם הזה לא ניתן יהיה לעצור בלי קורבנות נוספים.
40 מיליון מתוך 320 מיליון תושבים בארצות הברית הם שחורים. נמאס להם לראות את דם אחיהם ניגר ברחובות, ונמאס להם להיות האחרונים בתור, תמיד, בלי תקווה, בלי רגעים משמעותיים של אופטימיות שהם טעם החיים.
בעיצומה של מערכת בחירות טעונת יצרים נראו ברחובותיה של אמריקה סימנים של מלחמת אזרחים. תהיינה לכך משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת: מצד אחד מתמודד מטעם הרפובליקנים דונלד טראמפ, שבנה קמפיין שלם סביב שנאה, גזענות, פלגנות ושפה אלימה של בריון. אבל הוא מציע לאמריקה לעבור להתנהלות של אגרופים: הוא בעד יותר נשק ברחובות, בעד חומה מול מהגרים, הוא בעד לפתור בעיות בכוח ואם זה לא מסתדר אז להפעיל יותר כוח.
נפל דבר באמריקה כשקרה האירוע בדאלאס. מתקפה על שוטרים לובשי מדים זה דבר שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום במדינה מתוקנת, וזה יכול לשחק לידיו של טראמפ. הוא לא יהסס להסביר כי צריך עוד נשק כדי שכל אחד יוכל להגן על עצמו, אבל הפעם הוא שלח מסר מפויס יותר.
האירוע יכול גם לסייע להילרי קלינטון. הרי ברור שאף שחור לא יצביע בעד טראמפ, אבל אולי לאור האירועים הקשים התבונה תנצח וגם אלה שעדיין לא החליטו, המתנדנדים, יחליטו לעבור לצד של הילרי קלינטון כי היא מציעה בקרה על כמות הנשק הנמכרת לאזרחים, והיא מציעה פתרונות של פיוס ולא הקצנה. היא מציעה לאחד את החברה ולא לפלג אותה.
בשדה הקרב בין שחורים-לבנים באמריקה עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. אם הרוח שתנשב החל מהיום תעצים את המחאה האלימה, או להיפך - אם תביא לרגע מזכך של התבוננות לקראת מעבר לאפיק של מחאה בלי רובים, הם השחורים יילכו בדרכו של מרטין לותר קינג, כך או אחרת, תהיה לזה השפעה מכרעת על המרוץ לנשיאות, ובעיקר על השיח החדש שהחל באמריקה.
לפנייה לכתב/ת 
