עוד ערב אבוד: הצ'אנס המפוספס של פדרר
המדורג שלישי בעולם ניצל את ההגרלה הנוחה בווימבלדון עד תום כדי לעשות את הבלתי ייאמן, אבל ברגע שהפסיד את המערכה הרביעית בחצי הגמר מול ראוניץ' גזר על עצמו עוד שיברון לב - אולי אחרון בהחלט. וגם: מה הסיכוי של הקנדי להפתיע את מארי באחד הגמרים המוזרים של השנים האחרונות?
כבר כמה שנים, למעשה ארבע בדיוק, שאהבה לרוג'ר פדרר כרוכה בעצבים חזקים. עלייתו המטאורית של נובאק ג'וקוביץ' והאופן שבו הסתיימו מפגשים בין השניים בכמה מעמדים גדולים הפכו את האהדה לשחקן הכי טוב בהיסטוריה לעניין לא פשוט.
אבל בחודשים האחרונים האכזבה הרגילה מההפסדים האחרונים של פדרר לכוחות החדשים בשוק התחלפה בתחושות אחרות, חמוצות יותר. זה לא רק הגיל המתקדם (באוגוסט יהיה בן 35) והדיכאון של כל אוהבי המשחק מהמחשבות על היום שאחרי הפרישה שלו, אלא שרשרת של הפסדים ופציעות בפרק זמן קצר מאוד שגרמו לנו להרהר במחשבות על כך שאולי הסוף קרוב מהצפוי. וגרוע מכך, שהסוף אולי היה צריך להגיע כבר.
לטורניר היקר לו מכל הגיע פדרר אחרי תקופה חשוכה ספורטיבית. מהרולאן גארוס הוא פרש ברגע האחרון ואחרי רצף מדהים של 65 גראנד-סלאמים החמיץ אחד כזה, בפעם הראשונה מאז 1999. חשבנו שזה עלול להיות סוג של קדימון להמשך השנה של פדרר, הנחנו שמדובר במעין חותמת לכך שנפל דבר. הפרישה הזו, עד כמה שהייתה צפויה ובלתי נמנעת, אמרה המון על 2016 של פדרר, או אם תרצו על פדרר מודל 2016.
עם המעבר לדשא לא נרשם שיפור משמעותי, לפחות לא מיד. הוא לא הרשים בניצחונות דחוקים על טיילור פריץ, פלוריאן מאייר ויאן-לנארד שטראף בשטוטגרט והאלה, שחקנים שבכל יום נתון בשנה שעברה היה מנצח בקלות כנראה. מול אלכסנדר זברב ודומיניק תים, יריבים בדרגת קושי גבוהה יותר, פדרר נראה כמי שלא הספיק להתאושש בזמן מכל המכות שחטף. הוא זז לאט, היה קצר רוח ולא סיפק אפילו רמז אחד לכך שיש לו מה למכור בווימבלדון.
אבל אז קרה מה שלא קרה הרבה מדי לפדרר בקריירה וכן קורה לשחקנים מסוגו ומעמדו לאורך ההיסטוריה - המזל חייך אליו חיוך רחב וארוך, שנמשך, הפלא ופלא, עד לשלבי ההכרעה. בשלושת הסיבובים הראשונים הוא פגש את גווידו פלה (52 בעולם), הסנסציה המקומית מרקוס וויליס (772) ואת דניאל אוונס (92), לא מהשחקנים שיכולים לנצל את הפגיעות שלו, וניצל זאת היטב. אחרי שניצח בשלוש מערכות חלקות גם את סטיב ג'ונסון, היריב הראוי היחיד שנקרה בדרכו עד השמינית, פדרר בעצמו הודה שלא חשב שיגיע עד לשלב הזה מבלי לשמוט אפילו מערכה אחת.
הוא ידע היטב שלהגרלה הנוחה שקיבל היו מניות במאזן המושלם שלו, כמו גם לעובדה שזכה לשחק את כל משחקיו במגרש המרכזי החם והעוטף (בניגוד לג'וקוביץ', שנדחק בסיבוב השלישי למגרש מספר 1 נטול הגג ושילם על כך בהפסקות גשם תכופות). כשג'וקוביץ' כבר היה על המזוודות, חיו להם אוהדי פדרר רבים על ענן משלהם, נאחזים בתקווה שכבר חשבו שנגוזה. מתפללים ל-18, כי אם לא עכשיו אז מתי?
פדרר לא הרבה לשחק העונה - בין היתר בגלל אותה תאונת מקלחת ידועה לשמצה שלטענתו הוציאה אותו מהמסלול - אבל גם כששיחק לא יכול היה לבדוק את עצמו מול יריבים ברמתו, או לפחות כאלה שמתקרבים אליו בדירוג העולמי ויכולים לעזור לו לגבש לגביו הערכת מצב עדכנית. אם מוציאים מהמשוואה את השבועיים הלא רעים בכלל באוסטרליה ועד לפני ווימבלדון, מגלים שפדרר שיחק בשבעת החודשים האחרונים רק מול שני שחקני טופ 10 – ג'ו-ווילפריד צונגה ודומיניק תים - והפסיד לשניהם. הוא התחיל את הטורניר הנוכחי ללא תואר בחצי הראשון של העונה לראשונה מאז שנת 2000, ובכל זאת הצליח לנפק ניצחון שלעולם לא נשכח מול שחקן מעולה, ולגרור אחד כזה למשחק מרתוני נוסף שכמעט הוכרע לטובתו.
בחמש המערכות מול מרין צ'יליץ' פדרר עלה לרשת 27 פעמים ולקח מהאזור הזה במגרש 18 נקודות. מול מילוש ראוניץ' יותר מהכפיל את מספר העליות, ובהתאם גם את מספר הנקודות מהמהלכים ההתקפיים. סטפן אדברג אולי לא עובד יותר עם פדרר אבל ההשפעה שייצר על הסגנון שלו, גם אחרי שנה קשה כל-כך, הורגשה.
ועדיין, למרות הנטייה הטבעית של פדרר לתקוף כל עוד הוא יכול, קשה היה להתעלם מכך שאת שלוש הנקודות הכי חשובות במשחק - אחת במצב של נקודת מערכה לראוניץ', שנייה במצב של 40:40 במשחקון הרביעי במערכה החמישית ושלישית באותו משחקון, זמן קצר לאחר מכן - הפסיד פדרר דווקא כשבחר לעלות לרשת ולנסות לסגור עניין משם.
ייתכן מאוד שזו אכן הייתה ההזדמנות האחרונה שלו לזכות בגראנד-סלאם נוסף. קשה לאמוד מה חלקו של ראוניץ' בכך ואיזו תרומה בעניין יש לקבלת ההחלטות הרעה והעייפות המצטברת של פדרר, שבאו לידי ביטוי יותר מכל בשתי שגיאות כפולות רצופות ונדירות במשחקון ה-11 של המערכה הרביעית (במצב של 0:40). לעולם לא נדע מה היה קורה אם אחת ההגשות הללו הייתה מגרדת את הקו, מייצרת החטאה בצד השני ומביאה את המשחק לשובר-שוויון שני. אבל דבר אחד אפשר לדעת כבר עכשיו: עשר מערכות ביומיים זה יותר מדי גם עבור שחקן אגדי, במיוחד במצבו הנוכחי, ומתכון בטוח לעוד שיברון לב - אולי אחרון בהחלט. גם אם אתם אוהדים של נובאק ג'וקוביץ'.
רק מארי יביא... גביע
כל זה כמובן לא אומר שום דבר רע על ראוניץ', שמחפש כבר כמה שנים את הפרצה בגודל המתאים שתסדר לו ביקור ראשון בגמר גראנד-סלאם, הרגיש איך הדלתות נטרקות עליו בעוצמה וסוף-סוף מצא אותה. באליפות אוסטרליה האחרונה מארי שבר לו את הלב עם ניצחון דרמטי בחמש מערכות, בחצי הגמר בווימבלדון לפני שנתיים לא הצליח לדגדג את פדרר, ברבע גמר הרולאן גארוס של אותה עונה שוב נתקל במחסום ג'וקוביץ'. פעמיים השנה הובס על-ידי המדורגים ראשון ושני בעולם, והנה, בגיל 25 הוא סוף סוף מצליח לממש את ההבטחה שהיה בכל השנים האלה.
מפה לשם, המאזן של ראוניץ' העונה בשלושת טורנירי המייג'ור העונה הוא 2:14. רק זה מעיד על ההתקדמות העצומה שעשה בפרק זמן קצר יחסית בכל האספקטים, אחרי שנים ארוכות של חוסר יציבות, פריכות מנטלית ומשחק לא מספיק מפותח מהקו האחורי. גם אם המפגש מול מארי ייגמר בהפסד נוסף לאוסף, ההישג של ראוניץ' הוא בעצם ההופעה במשחק הזה, ואין תרחיש בגמר שיכול לבטל או להקטין אותו.
מארי, צריך להגיד, לא הביא למגרש המרכזי בשורה מקצועית בשבועיים האחרונים. הוא המשיך להיות שחקן הדשא הנהדר שהוא (עמד עד לפני ווימבלדון על 84.8 אחוזי הצלחה על דשא בקריירה, הכי הרבה בהשוואה לשאר המשטחים), אבל הסיטואציה שאליה נקלע (ולא רק הוא) מאז הניצחון הסנסציוני של קוורי העמידה אותו במבחן שלא הכיר. מתוקף הנסיבות, היכולת שהציג צריכה לזכות להערכה מיוחדת.
בפעם הראשונה בתקופה שבה הוא מתיימר להיות האלטרנטיבה לשלטון היחיד ה(כמעט) בלתי ניתן לערעור של הסרבי, הוא זכה להיות נוכח בתחרות שבה הוא מפלס את דרכו כלפי מעלה מבלי החשש המצמית ממפגש חסר סיכוי איתו בסוף הטיפוס. בלי שהעננה הזו תרחף מעליו ותאיים להוריד עליו מבול שישטוף לו את העיניים.
זה היה אמור לנסוך בו אופטימיות ביחס לאפשרות שיזכה בווימבלדון בפעם השנייה תוך ארבע שנים, אך ברבע הגמר מול ג'ו-ווילפריד צונגה המחשבה הזאת כנראה ערערה אותו ובפעם הראשונה הותירה עליו חותם. הוא יצא מזה בזול עם ניצחון בחמש מערכות– אחרי הכל, גם צונגה הוא לא מופת של עמידה בלחצים במותחנים מפרכים מהסוג הזה – אבל נראה היה שמשהו בשלוות הנפש שלו מתערער לקראת הפנייה האחרונה. עד שהגיע ברדיך.
משום שבניגוד לצונגה, הציפורניים של הצ'כי אינן חדות מספיק בשביל להשאיר אפילו שריטה על העור של מארי. הן אף פעם לא היו כאלה, ולא הפכו להיות עכשיו. זה עזר למארי להפנים מחדש את גודל הרגע והוביל אותנו לכמה נתונים מרעננים שיעמדו בסימן הגמר הזה, ועוזרים להבין עד כמה הוא מיוחד.
בפעם הראשונה מאז 2012 ובפעם הרביעית סך הכל, מארי פוגש בגמר גראנד-סלאם שחקן שאינו הנמסיס הספורטיבי שלו. בפעם הראשונה אי פעם ימתין לו בגמר שחקן שהוא לא פדרר או ג'וקוביץ' - מה שאומר כי בפעם הראשונה, הוא יעלה לגמר גראנד-סלאם כמועמד מוביל לניצחון. ועוד אצלו בבית.
זו סיטואציה כל-כך לא מוכרת מבחינתו, עד כדי כך שסביר להניח שלא חשב שיעמוד בפניה אי פעם. עד לרגע הזה הוא עמד בכבוד בכל המשוכות שעמדו בפניו, ידע להתמודד עם הלחץ הגדול, ועכשיו, מול יריב במגמת עלייה ועמוס ביטחון (שהפסיד לו בכל חמשת המשחקים האחרונים ביניהם), הוא לא רק פייבוריט. הוא האפשרות היחידה.
זו לא תהיה ההזדמנות האחרונה של אנדי מארי לזכות בגראנד-סלאם השלישי, אבל קשה לדעת מתי הזדמנות כל-כך נוחה וייחודית תחזור לבקר אותו. רק למען ההיסטוריה הפרטית שלו מוטב לו שייקח אותה ויעשה את מה שמצופה ממנו בימים האחרונים: לתת לבריטניה נקודת אור להיאחז בה בימים שאחרי משאל העם על עזיבת האיחוד האירופי וההדחה הכואבת של וויילס מהיורו. כי אם לא גארת' בייל ו-וויין רוני, לפחות הוא.
לפנייה לכתב/ת 
