קרב ביתי: "נפוליאון" החדש של צרפת
1.69 מ' של מנהיגות טבעית, קור רוח ויכולת להוציא משחקנים את המקסימום לא משאירים מקום לספק, דידייה דשאן נולד להיות מאמן. 18 שנים אחרי שהניף בסטאד דה פראנס את גביע העולם, הוא רוצה לזכות על אותה הבמה באליפות אירופה כמאמן
אם וכאשר נבחרת צרפת תנצח הערב (א', 22:00) את פורטוגל ותזכה באליפות אירופה, יהפוך דידייה דשאן בן ה-47 לאדם הראשון שזוכה ביורו גם כשחקן וגם כמאמן. הוא היה הקפטן שהניף את הגביע ב-2000, התואר האחרון בו זכתה צרפת ועכשיו, 16 שנים לאחר מכן, הוא הגנרל שמוליך את הנבחרת.
אם שמעתם שהוא לא הראשון, אם סיפרו לכם שברטי פוגטס כבר עשה זאת לפניו, אז אפשר להירגע. פוגטס אכן היה המאמן שהוליך את ה"מאנשאפט" לזכייה ביורו של 1996 והיה בסגל של נבחרת מערב גרמניה שזכתה ביורו של 1972 – אבל הוא לא שיחק באותו טורניר גמר אפילו לא דקה. אז כן, מבחינה טכנית הוא זכה. בפועל, לא ממש.
אחרי ששמנו את העניין הזה מאחורינו, ועוד לפני משחק הגמר מול פורטוגל, אי אפשר שלא להעריך את הקריירה המופלאה של דשאן.
נכון, אין מה להשוות בינו לבין אגדות הכדורגל הכי גדולות של צרפת, ריימון קופה, מישל פלאטיני, זינדין זידאן ותיירי הנרי. כל אלו היו שחקני כדורגל מוכשרים הרבה יותר ממנו.
אבל דשאן היה הקפטן האולטימטיבי, המנהיג הבלתי מעורער. אולי בשל קומתו הנמוכה, רק 1.69 (תסביך נפוליאון?), אולי בשל המקום בו נולד וגדל – העיירה באיון, בסמוך לחבל הבאסקים. מה שבטוח שכבר מגיל צעיר זיהו בדשאן תכונות של מנהיג.
אמה ז'אקה, מאמן נבחרת צרפת שזכתה במונדיאל ב-1998, ידע בדיוק מי צריך להיות הקפטן שלו, כאשר עשה את המהפכה הגדולה והחליט לוותר על אריק קאנטונה ודויד ז'ינולה.
ז'אקה ראה כבר אז את מה שעתיד לקרות שנים לאחר מכן: "דידייה ידע כבר אז את כל מה שצריך לדעת כדי להיות מאמן", הוא אמר בראיון למגזין פיפ"א. "אין לי בכלל ספק שהוא מנהל את מה שצריך בחדר ההלבשה באופן מושלם".
דשאן ניסה את מזלו כשחקן רוגבי, אבל די מהר הבין שעם מימדי גוף צנועים כשלו, עדיף לו להתמקד בכדורגל. את הבכורה שלו בקבוצה הראשונה של נאנט הוא עשה לפני שחגג יום הולדת 17. כשהיה בן 20 עבר למארסיי, הקבוצה הגדולה ביותר בצרפת באותן שנים ומהר מאוד הפך לקפטן.
ב-1993 ניצחה מארסיי את מילאן הגדולה בגמר גביע אירופה לאלופות ודשאן בן ה-24 הניף את הגביע – הקפטן הצעיר ביותר בהיסטוריה שעשה זאת. שנה לאחר מכן, עבר דשאן ליובנטוס, זכה עימה בשלוש אליפויות ובעוד גביע אירופה לאלופות, לפני שסיים את הקריירה בצ'לסי (זכה בגביע האנגלי, עם ניצחון בגמר על אסטון וילה של ג'ון גרגורי) ובולנסיה.
הוא פרש ממשחק פעיל בגיל 32, כשהוא עדיין בכושר מצויין, ולאחר שרשם 102 הופעות במדי נבחרת צרפת, שיא באותו זמן (מאז חלפו על פניו חמישה ברשימת כל הזמנים).
את קריירת האימון הוא התחיל מיד, במונאקו. תוך שלוש שנים העלה את הקבוצה הקטנה לגמר ליגת האלופות, כשבדרך היא מדיחה את ריאל מדריד הגדולה. כבר אז היה ברור שדשאן נולד להיות מאמן. זו לא רק המנהיגות הטבעית, אלא גם קור הרוח והיכולת להוציא מהשחקנים שלו את המקסימום.
יובנטוס, קבוצתו לשעבר, קראה לו לבוא ולהחזיר אותה לליגה הראשונה, אחרי פרשת השחיתות הגדולה וההורדה לליגת המשנה. זה בדיוק מה שהוא עשה בעונת 2006/07 אבל דשאן לא נשאר באיטליה וחזר לצרפת.
אחרי שנתיים של מנוחה הוא חזר לקבוצה עימה היה מזוהה יותר מכל – מארסיי. בעונה הראשונה שלו כמאמן בסטאד ולודרום הוא הצעיד את הקבוצה לאליפות ראשונה מזה 18 שנה – מאז שהוא היה הקפטן. בשלוש השנים שלו כמאמן מארסיי, זכתה הקבוצה לא רק באליפות, אלא גם בשלושה גביעי ליגה.
דשאן הוא ווינר, ועל זה יעיד כל מי ששיחק איתו או תחתיו, אולם יחד עם זאת הוא טיפוס אפרורי, נטול כריזמה. הוא לא האיש שינפק אמרות כנף, שכל מסיבת עיתונאים שלו היא שואו. בקיצור, הוא לא מוריניו ולא גווארדיולה.
אריק קאנטונה כינה אותו בזלזול "נושא דליי המים". בכלל, קאנטונה הפך ליריב אישי של דשאן, כאשר זה ירש ממנו את סרט הקפטן של הנבחרת וזכה עימה במונדיאל ב-1998 וביורו ב-2000.
זמן קצר לפני תחילת היורו יצא קאנטונה בהתקפה קשה כנגד המאמן הלאומי והאשים אותו בגזענות. בריאיון ל"גרדיאן" האנגלי, הוא טען כי ייתכן והסיבה לכך שדשאן לא כלל בסגל את קרים בנזמה ואת חאתם בן ארפה, היא בשל מוצאם הצפון אפריקני.
"דשאן, נו טוב, לו יש שם צרפתי אמיתי. אולי הוא היחיד בצרפת שיש לו שם צרפתי אמיתי. אף אחד במשפחה שלו לא קשור לנישואי תערובת. כמו המורמונים באמריקה", הקניט קאנטונה והוסיף: "האמת שאני לא מופתע, דשאן ניצל את הסיטואציה אליה נקלע בנזמה כדי שלא לזמן אותו, במיוחד אחרי שראש הממשלה מנואל ואלס אמר שלדעתו קרים לא צריך לשחק בנבחרת. ובן ארפה, שהוא אולי השחקן הטוב ביותר היום בליגה הצרפתית. אבל הם באים מרקע מסוים. זה מה שאני חושב ויש לי את הזכות לחשוב כך".
הטענה שדשאן הוא גזען היא כמובן שטות מוחלטת. ולראיה מספר השחקנים השחורים הרב בסגל, והנוכחות של אדיל ראמי שמתגאה בשורשים המרוקאיים שלו.
יחד עם זאת, חייבים לומר שההחלטה שלא לזמן את בנזמה, לדעת רבים השחקן הצרפתי הטוב ביותר כיום, לא הייתה פשוטה. אין בכלל ספק שמבחינה מקצועית נטו, בנזמה היה צריך להיות בסגל. וגם מבחינה משפטית לא הייתה מניעה לזמן אותו.
בנזמה אמנם מואשם במעורבות בניסיון הסחיטה של מתייה ולבואנה, אולם הוא עדיין לא הורשע. דשאן התלבט זמן רב בנושא ולבסוף לקח סיכון מחושב. הוא חשש שהנוכחות של בנזמה בחדר ההלבשה, במהלך טורניר כל כך ארוך, עלולה להיות מסוכנת, שכן רבים מהשחקנים לקחו קשה את העובדה שמישהו מביניהם יעשה דבר שכזה לחבר.
דשאן גם הסביר: "המטרה שלי לא הייתה לבחור את 23 השחקנים הטובים ביותר, אלא לבחור קבוצה שתוכל להגיע הכי רחוק שאפשר בטורניר". דשאן ידע שאם צרפת תיכשל ביורו, חיצי הביקורת יופנו אליו ואל ההחלטה שלו להשאיר את בנזמה בבית.
נכון לעכשיו, זו הייתה ההחלטה הכי חשובה שדשאן לקח. כי הנה, צרפת העפילה לגמר, ואף אחד לא מדבר על החיסרון של בנזמה. אוליבייה ז'ירו הוא חלוץ פחות איכותי, זה ברור, אולם זה לא פוגע ביכולת הקבוצתית. ובטח לא בתוצאות.
ומעל לכל, נבחרת צרפת פועלת באווירה נקייה משערוריות, מה שלא קרה כבר הרבה מאוד שנים. למי ששכח, רק לפני 6 שנים חלק מהשחקנים התמרדו נגד המאמן ריימון דומנק במהלך המונדיאל בדרום אפריקה.
הרבה פרשנים ביקרו את דשאן על כך שבמשחק השני של היורו, מול אלבניה, הוא הוריד את פול פוגבה ואנטואן גריזמן, שני הכוכבים הגדולים, לספסל. אז יכול להיות שמבחינה מקצועית נקודתית זו הייתה טעות – אבל דשאן הוכיח במהלך הזה שאצלו אין כוכבים. אצלו לאף שחקן אין מקום קבוע בהרכב. אצלו הקבוצה מעל לכל. גם כאן היה מדובר בסיכון מחושב – שלבסוף השתלם בגדול.
ביקורת נוספת כלפי דשאן היא שהוא הירבה לשנות את ההרכב ואת המערך בו עלה במהלך הטורניר. אין ספק, בחלק מהמשחקים הוא טעה. אבל לזכותו ייאמר שבכולם הוא הצליח לתקן תוך כדי תנועה, ולראייה: כמעט בכל משחקיה ביורו, צרפת השתפרה באופן משמעותי במחצית השנייה.
השינוי הדרמטי ביותר היה בשמינית הגמר מול אירלנד, כאשר גריזמן שפתח באגף עבר לשחק מאחורי החלוץ. המהלך הזה שיחרר את "גריזו", שהבקיע מאז חמישה שערים ובישל עוד שניים ב-225 הדקות האחרונות.
דווקא כשדשאן לא שינה את ההרכב ואת המערך, בחצי הגמר מול אלופת העולם גרמניה, זה נחשב מבחינתו כהימור. שכן זה היה ההרכב שניצח את איסלנד המוגבלת, ועם כל הכבוד, גרמניה זה סיפור שונה לחלוטין.
ואכן, במחצית הראשונה צרפת נראתה אבודה וגרמניה השתלטה לחלוטין על מרכז המגרש. כאן התברר הימור נוסף של דשאן כהצלחה. מול איסלנד הוא העניק לבלם הצעיר סמואל אומטיטי את משחק הבכורה שלו במדים הלאומיים, כשאדיל ראמי המוצהב היה מושעה.
ההיגיון אמר שראמי המנוסה יחזור להרכב מול גרמניה. אבל דשאן הפתיע והמשיך לתת אמון באומטיטי. הבלם החדש של ברצלונה נתן משחק ענק ויש לו חלק גדול בכך שגרמניה לא הצליחה להבקיע.
אחרי הניצחון הרשמי הראשון על גרמניה מזה 58 שנה, דשאן אמר: "כבר עשינו היסטוריה, כי עבר הרבה מאוד זמן מאז שניצחנו בפעם האחרונה את הגרמנים, אבל זה כבר מאחורינו. הפנים שלנו אל הגמר".
בדיוק לפני 18 שנים, דידייה דשאן היה שם, בסטאד דה פראנס, והיה לקפטן הצרפתי הראשון, ובינתיים גם היחיד בהיסטוריה, שהניף את גביע העולם. הערב הוא יהיה שם שוב, באותו מקום, כשהוא מקווה לעשות עוד היסטוריה, בדרך אל תהילת הנצח.
לפנייה לכתב/ת 
