בתה של דפנה מאיר ז"ל: "המצב בעתניאל נורא, אלוקים שוב הסתיר את פניו"
בשיר שכתבה רננה מאיר (17) במלאות חצי שנה לרצח אמה, ביקשה להעביר מסר: "אצלנו לא מחצינים את הרגעים הקשים באמת, אבל צריך לזכור שמותר לבכות, מותר להגיד לקב"ה שאנחנו לא מוכנים לקבל את זה באהבה, קשה לנו"
"זה היכה פה פעם נוספת,
שוב באותו הרחוב.
בעיצומו של יום שישי,
גם מרק קיבלו בשורת איוב".
בני משפחת מרק יעלו מחר לקברו ואחר-הצהריים יצעדו ממקום הפיגוע בצומת אדוריים לכיוון עתניאל, שם תתקיים עצרת לזכרו.
הפיגוע אירע בחודש ינואר, והמחבל פגע בה בעת שהייתה בפתח ביתה. ילדיה היו עדים לטיפול המתמשך של צוותי מד"א באמם. היא הותירה אחריה בעל, נתן, ושישה ילדים: רננה (17), עקיבא (15), אהבה (10), נעה (11), יאיר (6) ויניב (4).
הבת רננה כתבה:
אמא יקרה ואהובה שלי.
6 חודשים חלפו, חצי שנה עברה.
חצי שנה שהשכול מכה פה שוב ושוב,
השגרה הפכה לזרה.
עוד משפחות ששכלו יקירים...
עוד ימי זיכרון וגם עוד יתומים.
אמא שלי
ידעת שלפני חודשיים רבקה פרץ נהרגה?
בטח פגשת אותה למעלה,
מן הסתם אתן יחד
מרעידות עולמות,
היא מתפללת ואת דורשת גאולה.
רבקה שכשאנחנו קופצים בטרמפולינה,
בדלת ממול היא תולה כביסה או מנקה.
רבקה שהייתה מורה שלי, של עקיבא,
ואז גם של נועה ואהבה.
השכנים הקרובים השכנים הותיקים
גם הם חטפו במלא מובן המילה.
אבא כבר לא האלמן היחיד בישוב,
ושוב עוד אחד מחזיק לבד משפחה.
ואמא,
זה היכה פה פעם נוספת,
שוב באותו הרחוב.
בעיצומו של יום שישי,
גם מרק קיבלו בשורת איוב.
מרק עם הרכב כמו שלנו
אותו הצבע ואותה הצורה,
ירו עליהם בלי רחמים.
ומיכי גם הוא עלה בסערה.
מיכי שמקדים לתפילה,
שקובע עיתים לתורה
מיכי שבערב שבת יורד לתפילה מוכן,
וכרגיל תמיד לבוש כולו לבן.
מיכי שלא יכול על הילדים שלו
מסוגל לשבת ללמוד עם אחד,
ולעשן עם השני באותה הצורה.
ואמא
יש גם את מנצור, את אביגל, את עולמי ובן עמי.
יש את סבג ומרצבך ותלמידי הישיבה.
והם גיבורים אמיתיים,
עומדים מול השכול כבר שנים
בלי כל המהומה.
אז אמא תגידי לאבא שהמצב בישוב עתניאל נורא.
מאחורי כל דלת עומדת לה משפחה חסרה.
זה לשבת עם רוני להחליף מתכונים וחוויות בלי אמא,
זה לשבת עם טל ובמקום לספר חוויות של גיל 17, לבכות על איך זה שאלוקים שוב הסתיר את פניו.
לראות את פדיה ותהילה
עם עיניים קרועות כי הם ראו הורה,
בדיוק כמוני,
מוסר את נשמתו חזרה.
הנוער קרוע, להורים אין תשובות,
איך זה שבאותו המקום לא נפסקות המכות?
הם מהלכים פה תלושים וחסרי הבעה
מנסים לעשות משהו שיגדיר שוב שיגרה
מסתכלים לשמים ושואלים את אבא איפה אתה?
מול מי נילחם?
למה את פנייך אתה מסתיר מאיתנו?
למה המקום ינחם לא מנחם?
אז אמא, לכי לאבא. בקשי רחמים.
תסבירי לו שפה, את פניו כבר בקושי רואים.
ספרי לו שהכאב כבר חוצה גבולות
ההלם תפס את המקום של הבכי,
והבכי תפס את של השמחות
בקשי ממנו כוחות,
איזה מטען שאיתו יהיה אפשר להמשיך.
ובואי לבקר, תני עוד חיבוק, לפני שמחשיך.
בתשובה לשאלה מה גרם לה לכתוב את הפוסט אמרה רננה: "פיגוע רודף פיגוע, באותו יישוב והבתים די צמודים. בסופו של דבר כמות ההרוגים ביחס לאוכלוסיה היא כבר לא דומה לשום דבר אחר. כלפי חוץ אנשים מראים או תסכול פוליטי מדיני, או חוזק ואמונה. אבל בסופו של דבר יש גם רגעים מאוד קשים ומעוררי תהיה וגעגוע אין סופי שאותו אנשים לא מראים כלפי חוץ". היא ביקשה "להעביר מסר לעם ישראל, והוא שאנחנו אנשים חזקים ומאוד מאמינים, אנחנו לא נישבר בקלות. אצלנו לא מחצינים את הרגעים הקשים באמת, אבל בסופו של דבר צריך לזכור שמותר לבכות, מותר להגיד לקב"ה שאנחנו לא מוכנים לקבל את זה באהבה, קשה לנו ואנחנו רוצים לראות אותו איתנו".
לפנייה לכתב/ת 
