שתף קטע נבחר
 

תוכנית אירוח

ממעמד החלוצים דרך סגירת הפערים ועד העקשנות של המאמנים. מה למדנו מהחגיגה בצרפת, ולמה אנחנו לא מחכים ליורו 2020

אליפות אירופה 2016, מה למדנו ממך? מה אפשר לקחת הלאה, שיעזור לנו להבין עוד קצת את העניין הזה שנקרא כדורגל? הנה חמישה שיעורים חשובים שצרפת העניקה ליבשת, ולעולם כולו.

 

1. מקצוענות. ההרחבה של הטורניר איפשרה לגלות משהו מעניין מאוד: סגירת הפערים בין הנבחרות היא דבר שמתרחש בקנה מידה נרחב משחשבנו. הדרישות להצלחה נוקשות מאוד, ומי שעומד בהן יכול להשתלב באליפויות כאלה בלי לעשות בושות. ובאמת, לא הייתה נבחרת שבאמת יצאה מובכת. ההבנה הטקטית, הכושר הגופני, יכולת הביצוע - כל אלו השתפרו באחוזים גבוהים לאורכה ולרוחבה של אירופה, ולא דורשים בהכרח כסף גדול, רק השקעה בבסיס.

 

יאיר קטן פגש את אוהדי פורטוגל    (צילום: יאיר קטן)

יאיר קטן פגש את אוהדי פורטוגל    (צילום: יאיר קטן)

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

כעת יאמרו המקטרגים: אבל לא קיבלנו מספיק שערים והיו הרבה משחקים מתסכלים. נכון, אבל הסיבה לכך אינה בונקרים או כדורגל רע, אלא שתמיד עלו למגרש שתי נבחרות שיודעות לשחק בקצב מסחרר, ומבינות בדיוק היכן אפשר להקשות על היריבה. ההכרה לעומק והידע המקצועי היו מדהימים. המזל לא משחק יותר תפקיד, ורק נבחרות עם עמוד שדרה רציני ועמידה בסטנדרטים אירופיים גבוהים של ייצור שחקנים (או יבוא, כמו אלבניה) יכולות להתברג בחגיגה. לא צריך בהכרח כוכבים, ראו מקרה צפון־אירלנד, אלא רק רצינות.

 

2. גאווה. שניים מהכישלונות המפוארים בטורניר היו שייכים למאמנים שלא הבינו בזמן שהם בבעיה, אחד לפני הטורניר ושני במהלכו. ויסנטה דל בוסקה שוב לא ביצע את המהפכה בסגל שספרד מייחלת לה כבר יותר משנתיים, רוי הודג'סון נשאר דבוק לשיטה איומה שהוציאה את המינימום משחקני אנגליה והביאה למפלתה. יש למאמנים נטייה עיקשת לא להודות בטעות ולטבוע עם הספינה, העיקר שהתוכנית שאיתה באו מהבית תבוצע. בגלל ההיכרות העמוקה בין הנבחרות, חשוב מאוד לדעת לתקן ולהתאים על הדרך. תלמדו מדידייה דשאן.

 

דל בוסקה. הרס לנבחרת (צילום: AFP) (צילום: AFP)
דל בוסקה. הרס לנבחרת(צילום: AFP)

 

3. חלוצים. בכל העולם מחפשים כיום סקוררים, חלוצים אמיתיים, מספר 9 כמו פעם שיודעים לעשות את ההבדל. אבל שיטת ה־4־5־1 על גרסאותיה השונות, שהועתקה בכל העולם, השחיתה את האמנות הזו והפכה אותם לזן נכחד. במערכים הללו הקיצוניים הם הסופרסטארים, והחלוצים המרכזיים נאלצים לעבוד לבדם מול בלמים מסיביים, להוריד כדורים למי שבא מאחור ולאבד מחשיבותם.

 

אבל רק תביטו על ההבדל בין גרמניה עם ובלי מריו גומז, שלא היה לו תחליף בסגל אחרי שנפצע. תראו את איטליה, איסלנד, פורטוגל ופולין ששיחקו עם שני חלוצים וקיבלו כוח משולב בלחץ על ההגנה. אולי החשיבות שהפגינו במהלך היורו תחזיר את כבודם של החלוצים הקלאסיים ותוביל לחזרה אל שיטות מקובלות שייתנו להם את הכבוד הראוי.

 

מולר וגומז. בעולם מחפשים חלוצים (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
מולר וגומז. בעולם מחפשים חלוצים(צילום: רויטרס)

 

4. תרבות. וויילס ואיסלנד היו דוגמאות נהדרות לדבר חשוב. הוא לא מקצועי כלל, אלא שורשי יותר. אין כמו כדורגל כדי לאחד קהילות שלמות ולהחליף את מצב הרוח הלאומי. נכון, זו קלישאה , אבל היא מבוססת על האמת. יש משהו באדרנלין של הענף הזה שמתניע כוחות שקשה להסביר.

 

5. מארחת. בהצלחה לכולם ביורו 2020, שיהיה מרגש בפני עצמו בגלל גודל המעמד אבל מעוקר ומרוקן מכל אווירה ממשית. פיזור האירוח על כמות גדולה של מדינות (הטורניר ישוחק ב-13 מדינות) הוא החלטה שערורייתית, אחת הגרועות שהתקבלה בהיסטוריה של הכדורגל, ותהרוס לגמרי את הכיף האמיתי של הטורניר. מדינה אחת (או שתיים לפעמים) שמתגייסת לחודש שלם למשימה והופכת לקרנבל צבעוני וענק, מקום שמרכז אוהדים מכל העולם שיכולים להתנייד בתוכה - זו החגיגה האמיתית, ולא פרישה על פני יבשת שלמה. צרפת הייתה זירה מושלמת למסיבה כזו. עכשיו היח"צנים החליטו על קונספט חדש.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים