קחו אחריות: זו הדרך להתקדם כלכלית

פרשת בלק חושפת בפנינו מעט מהנעשה בין העמים אחרים בזמן שעם ישראל עושה את דרכו במדבר. מערכת היחסים המורכבת בין מדיין ומואב. בעוד מלך מואב (בלק) מבקש לקרוא לנביא בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל מתוך פחד שמא יעלה ויכבוש את מואב.

כתבות נוספות בערוץ הכלכלה

הסיפור, בדרכו המיוחדת, מעביר לנו מסר על מערכות יחסי תלות, אשמה ואחריות. כבר בתחילת הפרשה, כאשר שליחי מלך מואב מבקשים לקרוא לבלעם, הוא תולה את הגעתו בהחלטת הקב"ה.

וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם (במדבר, פרק כ"ב, פסוק ז'). הקב"ה משיב לו שלא ללכת, וכך הוא מחזיר פניהם ריקם.

בלק לא מוותר ושולח שליחים חשובים יותר (בדמות שרים), וגם בפעם השניה בלעם תולה הגעתו בהנחיית הקב"ה, אלא שהפעם תשובתו של הקב"ה שונה: וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה (במדבר, פרק כ"ב, פסוק כ'). כלומר, אם אתה מבקש להיתלות בי, אני אקח אחריות על מה שאתה תעשה שם. לך אין יכולת להשפיע.

בהמשך הסיפור, בלעם הולך עם האתון, שרואה מלאך באמצע הדרך ומונע מהם להמשיך. בלעם מכה אותה והיא שואלת אותו: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל: וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ: וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא (במדבר, פרק כ"ב, פסוקים כ"ז-ל'). הפעולה הראשונה שבלעם עושה היא האשמת האתון, למרות שמעולם לא התנהגה כך בעבר.

כאשר נגלה אליו המלאך, שב בלעם ומתנצל. הוא תולה את המשך הנסיעה במלאך: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי (במדבר, פרק כ"ב, פסוק ל"ד).

בהמשך, בלק מבקש מבלעם לקלל את עם ישראל. בלעם מבצע העמדה שלמה של תהליך הקללה: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים (במדבר, פרק כ"ג, פסוק א). כאשר הוא בא לקלל, הקב"ה מחליף את מילותיו ובלעם נמצא מברך את עם ישראל.

האירוע חוזרעל עצמו 3 פעמים, ובכל פעם יש חילוף מקום ושינוי אווירה, אך אין לקיחת אחריות. בלק תולה את הצלחתו בבלעם, ומאשימו שזה לא עושה את עבודתו. בלעם מנגד תלוי ועומד ביחס למה שהקב"ה אומר לו לעשות, ואנוס, שכן כוונותיו שמילותיו יצאו לטובה. בסופו של דבר בלק מתייאש וכל אחד חוזר לביתו.

הבסיס לכשלונות

התורה באה ללמדנו לקח חשוב מאד - תלות והאשמה אינם כלים להתמודדות. הם נובעים מפחד, כפי שמופיע בתחילת הפרשה: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד (במדבר, פרק כ"ג, פסוק ג'). היחיד שלקח אחריות היה הקב"ה וברכתו צלחה. בלק תלה את עצמו בבלעם, לא הצליח - ובכך האשים את בלעם. הוא עצמו מרגיש שיצא נקי.

בלעם מצידו, הודיע מראש שיעשה הכל על פי תנאיו של הקב"ה. משלא הצליח לקלל - הרגיש עם עצמו נקי, שכן האחריות אינה שלו. חוסר לקיחת אחריות מהווה בסיס לכשלונות ולחוסר יכולת להתקדם ולהתפתח ("זה לא קשור אלי..."). אם אדם לוקח אחריות על עצמו, הרי שהוא יכול ללמוד מהטעויות שנעשו, להפיק לקחים ולהשתפר.

משפחות רבות מכוונות אצבע מאשימה כלפי גורמים חיצוניים המשפיעים על מצבם הכלכלי. הבנקים אשמים כשהם נותנים הלוואות בלי ברירה, הממשלה אשמה בשל יוקר המחיה, השכנים אשמים כשחניתי מחוץ למקום וקיבלתי דו"ח.

המנגנון, המעסיק, תרבות הצריכה, עולם השפע, השיווק, התקשורת ועוד - כשהאצבע מאשימה, לא ניתן להתחיל לפתור את הבעיה. ברגע שניקח אחריות כלפי עצמנו עם אמירות של "איך אתמודד עם מחירים גבוהים במכולת", "איך אפשר לחסוך בהוצאות", "איך אימנע מלקיחת הלוואה" – יהיה אפשר לתת מענה לבעיה הכלכלית של המשפחה.