פרמדיקית צה"לית שטיפלה במורדים סורים: "הוכשרתי לעזור לבני אדם"
במשך חמישה חודשים נמנתה סמל רתם ענב עם אנשי הרפואה שהעניקו טיפול ראשוני לנפגעי הקרבות העזים מעבר לגבול. "החובה המוסרית היא לעזור למישהו במצוקה", אמרה החיילת. סג"מ לשם שירגאוקר, האחראית על קליטת הפצועים, הביעה סיפוק: "אני מצילה חיים, זה המקום להיות בו"
"שומעים על מה שקורה בסוריה , אבל אתה לא באמת מבין את זה עד שאתה לא מחזיק את הפצוע הזה בידיים, מסתכל עליו ועוזר לו". סמל רתם ענב, פרמדיקית שנמצאת חמישה חודשים בגזרת חטיבה 474 ברמת הגולן, טיפלה במהלך תקופה זו בקרוב ל-100 פצועים סורים. אנשי הרפואה הצה"ליים הם אלה שמעניקים לפצועים הסורים את הטיפול הראשוני ולעתים מצילים את חייהם, ובהמשך מועברים הפצועים לבתי החולים באזור.
בתקופת השיא של מלחמת האזרחים העקובה מדם הקים צה"ל בית חולים שדה סמוך לגבול סוריה, אולם הוא נסגר לפני שנתיים. זרם הגעת הפצועים נמשך, מדי יום מגיעים נפגעים מקרב המורדים בשלטונו של בשאר אסד – חלקם במצב קשה מאוד. אנשי הרפואה של הצבא הישראלי הם גם אלה שרואים את מטופליהם חוזרים על רגליהם לסוריה אחרי כמה שבועות או חודשים.
"אם הם בהכרה ומצליחים לדבר איתי, אני מנסה לשאול אותם על מצבם", מספרת סמל ענב מגדוד 82 של חטיבה 7 בחיל השריון. "יש גם גששים שעוזרים לנו עם השפה, לשאול מה קרה ולהבין איך נפגעו. אם הם מחוסרי הכרה, אין לנו שום מידע אלא מה שאנחנו רואים ובודקים. בטראומה אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שלפצוע יש הכול – ואז אתה שולל".
על אחד המקרים שבהם נזקקו לשירותיה סיפרה ענב כי "זה היה באירוע רב-נפגעים. אחד הפצועים היה במצב רע מאוד. החובש שמיין אותם אמר לי שלא מצא דופק. הצבע של הפצוע היה ממש כחול-שחור, בין היתר בגלל הכוויות. הוא היה מחוסר הכרה, מונשם ועם צינורות בכל מיני מקומות בגוף מהטיפולים הקודמים. אני בודקת דופק, ואחרי גישוש התחלתי להרגיש. אמרתי בקול רם 'יש לנו דופק'. התחלנו הנשמה, לתת חמצן, תרופות, ופתאום אתה רואה איך הצבע של הפצוע משתנה. זה משהו מאוד משמעותי, במיוחד אצל פצועי טראומה, שאתה רואה ממש את השינוי שעשית".
המפגש היום-יומי עם פצועים, שבנסיבות אחרות עלולים להיות אויבים, לא מהווה בעיה מבחינתה. נהפוך הוא. "לא הוכשרתי לטפל בישראלי, יהודי או סורי. הוכשרתי לטפל בבני אדם. אם אני רואה מישהו שצריך עזרה, מישהו שנמצא במצוקה, החובה המוסרית שלי היא לעזור לו. אין פה מחשבה לרגע. אני רואה את הפצועים האלה גם כשהם חוזרים לסוריה. זה נותן לי גם את האפשרות לראות את השינוי שחל בהם מבחינה רפואית. רואים גם עליהם שהם מבינים, שהם יודעים שזה לא מובן מאליו - והם מבינים וגם מעריכים. זה מחמם את הלב".
"המראות לא פשוטים"
סגן-משנה לשם שירגאוקר, קצינת ארגון רפואי, אחראית על קליטת הפצועים, מיונם והעברתם לטיפול הצוותים הרפואיים השונים, כמו גם תיעוד והעברת המידע הרפואי לבתי החולים שבהם ייקלטו הפצועים.
לדבריה, "אתה צריך לדלות מכל אחד מידע, לרכז, למיין וגם להעביר הלאה. זה בדרך כלל בלגן גדול. ואתה צריך לרכז אותם למרות זה. ממש לאחרונה היו לנו בבת אחת שישה פצועים דחופים, ברמה שלא היינו בטוחים שהם יחזיקו מעמד עד בית החולים. היו כמה פצועים שהיו מונשמים, ותוך כדי שאני מדווחת בטלפון על האירוע גם הנשמתי אחד מהם. אני לא מטפלת בדרך כלל, כי אם אני אתעסק בטיפול לא אוכל להתעסק בניהול. אסור לי לפספס אף פרט כי צריך להעביר גם את המידע לבית החולים.
"באתי מחיל האוויר. הייתי חובשת במרפאה ושם לרוב את רואה רק מקרים 'רגילים'. ידעתי לאן אני נכנסת אבל המראות לא פשוטים. אתה רואה אותם, אתה צריך גם לתקשר איתם, זה משהו שתופס אותך. אתה רואה את זה, מריח את זה. היה לי פצוע עם כדור שנכנס לגולגולת ויצא מלמטה, כל הפה שלו נפוח ועם תחבושות. זה לא נעים, אבל בתור מנהלת את לא יכולה להגיד 'זה לא נעים לי, קשה לי מדי לראות את זה'. אתה מתפקס על עצמך ואומר זה לא מראה טוב אבל צריך לעבוד. גם כוויות זה משהו שקשה לראות. הם מנסים לדבר איתך ואתה לא תמיד מצליח להבין והם לא מצליחים לדבר בגלל אופי הפציעות".
גם לשם אומרת כי הפעילות ההומניטרית של צה"ל, דווקא בקרב גורמים שהטיפול בהם אינו מובן מאליו, מעוררת סיפוק וגאווה. "בתור אשת רפואה זה המקום הכי מדהים למצות את עצמך. אתה פה ואתה מציל חיים. זה לא משנה אם הוא יהודי, ערבי או אויב. הוא פה והוא פצוע, ואני אעשה הכול למענו. ככה אני גם מעבירה את זה לצוותים. ואחר כך כשאני מחזירה אותם לסוריה ורואה שהמצב שלהם השתפר - אין תחושה יותר טובה מזו. לגמרי".
לפנייה לכתב/ת 
