את השם ארז ביטון כבר לא נשכח
עד הזכייה בפרס ישראל אבי שושן לא שמע על המשורר ארז ביטון. לא בבית, לא בשיעורי הספרות ולא בתקשורת. אולי עכשיו הוא יכול לחולל כאן את המהפכה החינוכית שאנחנו כל כך צריכים. וגם: המקרה העצוב של שולי רנד
כואב הלב על שולי רנד. באמת. שחקן גדול, זמר ענק שמצטייר כמו אדם עם אישיות מרתקת. צר לי על המצב הכלכלי אליו הגיע. עצוב לראות באילו תנאים הוא ומשפחתו חיים היום. מצווה לסייע למשפחה הזו. יחד עם זאת, מצווה לתרום ולסייע בדיוק כמו שזו מצווה לתרום לכל אחד. לרנד, חשוב להבהיר, לא מגיע יחס מיוחד רק בגלל שהוא מפורסם או אמן מוערך. אין לו עודף זכויות או חשיבות על פני כל אדם אחר שירד מנכסיו.
ובכלל, לאחר מקרה גבי שושן ז"ל וכמעט אחרי כל פרסום בדבר אמן שנפל כלכלית, קמים הקולות של הלקאה עצמית. כאילו האשמה היא של החברה כולה. "איך נתנו לבנאדם להגיע למצב הזה?", "איך לא משמיעים את השירים החדשים שלו?", "למה לא מזמינים אותו להופעות?" וכו'. מצטער אבל האשמה לא של אף אחד מלבד אותו אמן. לא המדינה ובטח לא האזרחים אחראים על ההחלטות שמקבל כל אדם באשר הוא ולא משנה מה מידת הפרסום שלו.
הבחירות של שולי רנד הן אלו שהובילו אותו למצב הקשה בו הוא נמצא, לא אף סיבה אחרת. ליבי עליו ואני מאחל לו להתרומם בחזרה מעלה. מי שיכול לעזור לו, מבורך. יחד עם זאת, הגיע הזמן שתתחדד פה נקודה: היום כמעט לכל אחד יש שק צרות משל עצמו, בעיות בבית ובחוץ, קשיים כלכליים ומשפחתיים. כמו שעסק שנופל הוא לא צרה של אף אחד מלבד בעליו, כך גם הדין לגבי אמן שיורד מנכסיו. אין להם ולא מגיע להם יחס מיוחד רק בגלל המקצוע שלהם או התהילה. נאחל לרנד בהצלחה ושיחזור לעשות מוזיקה טובה.
צריך לדבר על ארז ביטון
כבר שלושה ימים מנסים לצייר כאן מלחמת עדות, ויש שאפילו משווים בינה לבין מאבק השחורים מול הלבנים בארצות הברית. אני מסתכל מהצד ומשתאה. על מה מדברים פה? איזו מלחמת אחים? ולמה נותנים פה לגיטימציה ובמה לפרובוקטורים בשקל שקוראים למאבק עדתי ולבדלנות? בואו נבהיר פעם אחת את הנקודה: לא כל פוסט או אמירה אדיוטיים מצד זה או אחר, ראויים להתייחסות. לא כל משועמם שפולט שטויות במקלדת צריך לקבל תגובה. מאף צד.
ושלא יהיה ספק, יש בעיות, יש אפליה שקיימת עדיין בהרבה מקומות, יש עיוותים נוראיים ואת זה חייבים לתקן. התחושה כאילו אנחנו על סיר לחץ מבעבע היא מסוכנת, כי מחר עוד עלול פנאט מטורף לעשות מעשה, ואז כולנו נקום ולא נבין איך הגענו למצב הזה.
אז עם כל הכבוד למבקר הקולנוע, לפרסומאי או ליוצר הסרטים, בואו נדבר דווקא על האיש שנדחק מהכותרות: ארז ביטון.
בוש ונכלם אבל מודה בגלוי: מעולם לא יצא לי לקרוא שיר של המשורר ארז ביטון. למען האמת, עד לזכייתו בפרס ישראל לפני קרוב לשנתיים, בכלל לא שמעתי עליו. זו האמת. גדלתי כאן, התחנכתי במוסדות חינוך ממלכתיים ושמעתי על חתן פרס ישראל רק כשזכה. ללא ספק תעודת עניות למערכת החינוך שבוגריה נחשפים למשורר רק כשהוא מתכבד בפרס היוקרתי ביותר שהמדינה מעניקה. לא למדתי על ביטון כי לא ידעתי בכלל שיש משוררים מזרחיים, שגם תרבות המזרח הצמיחה אנשי רוח. הם נחסמו בפנינו התלמידים. זה מה שהיה ואת זה צריך לקבל כעובדה ועכשיו להמשיך הלאה לתיקון.
אז על ביטון לא לימדו אותנו, בתקשורת לא נחשפנו אליו עד לזכייתו (ותאמינו לי שאם הוא היה מוכר, לא היה דבר כזה שמרוקאי לא היה שומע עליו בגלל הכבוד העדתי) אבל לפחות הוא גרם למדינה להחזיר לו ובגדול כשנתנו לו לעמוד בראש הועדה "לאיזון ביחס למורשתן של קהילות המזרח ולהעמקת תחושת האחדות בעם" כפי שמשרד החינוך הגדיר אותה. וביטון אולי עיוור, אבל מסקנותיו יובילו מהפכה כזו שבני הדור הבא כבר יראו את ההיסטוריה באופן אחר לגמרי. הם ילמדו את העבר המפואר של כל הקהילות בישראל.
מסקנות ועדת ביטון הן מהפכה של ממש. וזה גם עצוב כי זה רק מגלה לנו שוב את עוצמת הקיפוח התרבותי והיסטורי של בני עדות המזרח, ובעיקר עד כמה לא היה לנו מושג שאלה הם פני הדברים. אז קמו אלו שתקפו את המסקנות, נתפסו לביקור בקברי צדיקים כהמלצה (שביטון כבר הבהיר שהיא לא חלק מהמסקנות הסופיות ושלא על דעתו), וסוברים שבונים פה מערכת מפלגת במקום כזו המאחדת או שדומה בצורתה לזו של התרבות האירופאית.
בואו נודה, אלו כבר צרות של עשירים. אפשר להעביר על כל נושא ביקורת, להעיר ולהיות ציני. חבל. כולנו צריכים לשמוח על כך שהדורות הבאים כבר לא יהיו בורים או יכירו רק צד אחד. שהם יקבלו חינוך רחב ומקיף יותר. המסקנות מדברות על היסטוריה, שירה, תרבות, חינוך, אמנות, ידיעת הארץ ופולקלור. הייתי שמח לקבל כל יום שיעור כזה, ושמח לא פחות לדעת שתלמידי בית הספר יעשירו את הידע שלהם בקורסים כאלו, במקום לרדוף אחרי החמש יחידות במתמטיקה.
את ארז ביטון אולי לא הכרנו, אבל שיהיה בטוח, כבר אף אחד לא ישכח אותו. כל הכבוד לו.
המקובל שי חי שליט"א
שי חי מצטלם לכתבה בטלוויזיה כשהוא יוצא לרחוב עם חלוק שינה סטייל יו הפנר, מנהל ישיבת עבודה ל"עשיית מעשי טובים" עם חייליו לצבא האמת, כותב בעט נוצה את הטור שלו ל"מעריב" כי אנחנו הרי חיים במאה ה-18 ומלהג על חייו הקשים בתקופה שאחרי האח - על זה שהוא לא יכול לצאת לרחוב בגלל כמות החיילים שסובבים אותו ורק מחכים למוצא פיו. עד כמה הבנאדם הזה חי בסרט וחושב שהוא האח האבוד של קים ג'ונג און שליט צפון קוריאה? מי באמת קונה את השטות הזו שיוצאת מפיו של פליט ריאליטי שרק מנסה להישאר בתודעה?
בואו נשים את הדברים על השולחן - הבחור מנסה לשקם את התדמית שלו אחרי ה"אח הגדול", ולהכשיר את שמו כדי לקבל לגיטימציה ציבורית, לגזור קמפיין ואולי באמת לנסות להפוך למוביל דעת קהל. כאדם שהטיף בפריים טיים על כבוד ואותנטיות, הגיע הזמן ששי חי יתעורר לריאליטי האמיתי ויבין שהוא שרוף ובעיקר כבר לא מעניין אף אחד. ואני רק חושב עד כמה הוא בטח אוכל את עצמו על שוויתר על ההזדמנות לזכות בדירה חינם ולסדר את חייו. חטא היוהרה.
