"המירוץ למיליון": הייאוש נעשה יותר נוח
אין הדחה באופק ונדמה שהמירוץ למיליון נמשך כבר נצח, אבל סוף סוף אפשר ליהנות קצת. כי כשהזוגות סובלים - אנחנו יכולים לאהוב אותם. במיוחד את רז ועמית. ומילה לעורכים: מה נסגר עם העצור הזה?
מכובדיי, אני שמחה להצהיר שאו שהמירוץ משתפר, או שמשהו בי נכנע להדחה כל פרק שלישי והתרגלתי להתכופף תחת תקרת הזכוכית ולספר לעצמי שאני עומדת זקוף. אפשרות שלישית היא שהייאוש שמכה בחלק מהרצים – שלמרות שזה נראה כמו נצח הם שועטים כמה, עשרה ימים בערך? – מתחיל לקלף מהם את המסכות ומאפשר לנו לראות אותם באור אנושי יותר ומזיע פחות כשהם נמסים במדבריות באפריקה, רוקדים בולה בולה איפה את, משתעבדים למכרות המלח על שום המלח שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים ומתחרים במשחק האפריקאי האהוב ג'נגה.
כי כשהמשפחות המאושרות דומות זו לזו זה משעמם. אנחנו זקוקים ליאוש כדי להבין לעומק את היחסים בין בני הזוג. ציון ואביב מתחרים באלכס וג'וזי בקטגוריית הברומאנס המקסים של העונה, שמורכב מבחור נמוך ואנרגטי ובחור גבוה ומתון (הצרפתים לוקחים, אגב. ג'וזי הוא כנראה הקריפטונייט התזזיתי והחמוד ביקום), ואני לא יודעת איפה דמעתי יותר – כשאביב חצץ בגופו בין ציון לג'ירפה או כשג'וזי ניתר על החוף בזמן שאלכס חבץ מלח ורוד במשימה על שם סמי עופר. אני בהחלט אוהבת את הנפוליאוניות שבה הבחורים הקצרים יותר מתחזקים את המוטיבציה של החברים הגבוהים שלהם במעלה העונה.
בפרקים הקודמים:
זה אולי נשמע כמו סוג של סאדיזם, אבל את הזוגות שלי במירוץ אני אוהבת סובלים. כי כשיעל לוקחת צעד הצידה כי הנשמה שלה נשברת, או שיוסיאל בועט בדלי בעצבים, אני סוף סוף מסוגלת להרגיש את הבנאדם שמאחורי הדאחקה. וכשאני רואה את אורי צורח מפחד במשימת "דחוף את הידיים שלך למקום חשוך ודוחה" ואת בני נותן לו מקום לצרוח מצד אחד ומעודד אותו מצד שני, אני יכולה להתחבר למערכת היחסים שלהם באופן ששום צ'יל-ווייב-אינטנס לא יאפשר לי. וכשרז ועמית – אמן תקחו את המיליון, חלום שלי - מחליפים בתפקידי אבא-בן כשהמשימה שלהם מתחרבנת, אני מרגישה זבוב על הקיר בסשן המשפחתי בהיאחזות הנחל בקיבוץ. מתחשק לי להכיל אותם, לדרבן אותם להוציא הכל ולפרוץ מדי פעם לשידור בקריאות "גפילטע לכולם!".
אבל לאלמנט אחד במירוץ אני מסרבת להתרגל. לוח החשיפה הארור. אני מבינה את הצורך של העורכים למלא עוד זמן אוויר ברגעים שבהם הרצים לא אומרים "היום אנחנו חייבים לצמצם את הפער" או "המשימה הזאת שברה אותי, היא הייתה הכי קשה במירוץ". אני גם מבינה שקשה לערוך פרקים שלמים במהלכם אף מתמודד לא תופס אפילו פוקימון אחד. אבל השבוע הבנתי סופית שלוח החשיפה – העצור – הוא תוספתן מודלק ומיותר במשחק הזה. אלמנט שבפורמט המקורי הוא כלי שמאפשר התקדמות אבל פה הוא יצא מכלל שליטה ומחליא את שאר הגוף.
מה נסגר עם העצור הזה? מה הוא נותן לנו אם בכל שבוע אותם זוגות עומדים, ומשום מה אלה לעולם לא אדריאנו ומונדה? הרי לזוגות אין שום אינטרס לשנות את ההצבעה שלהם, ה'עצור' לא מייצר דינמיקה חדשה במשחק, שלא לדבר על זה שמספיק ששני זוגות יעצרו אותך כדי שתחכה את 15 הדקות הארורות, ואולי לא הדגשתי את זה מספיק – אף אחד לא עוצר את אדריאנו ומונדה! אז נכון, זה עדיין לא היאוש שנרשם על שם וובה ואלה בעונה הקודמת, אבל בואו, אנחנו גם לא צופים בעונה הקודמת, אז תתחילו לחשוב מושכל. לעונה הזאת זה כבר אבוד, לעונה הבאה עדיף להסיר מאשר להצטער.
בפרק הבא – היורו נגמר, הדיונות מתחילות ורון שחר מודיע לזוג שהגיע אחרון שהוא הגיע במקום האחרון (ובסווהילית: לא הייתי בונה על הדחה).
בקטנה:
"כאב לי הלב כי זאת אמא של מישהו" – טל באפריקה, חומלת על הצ'יטה של כולנו.
"אני צריך חלאס רגע, זה אינטנס לי" – אורי שפלן, מולטי לשוני. נשים מתות על זה.
"יש מצב שיהיו פה חילופי זוגות" – יוסיאל מפרגן ליעל את ציון ו - ובכן, בונה על לילה עם אביב. אין לי שום דרך אחרת לפרש את זה.
"זה לא כל כך פשוט כמו בהישרדות" – אדריאנו מתקשה להדליק אש עם מקל, במבוק, חומר בעירה, אפריקאי צמוד ואבן אש. תמיד אפשר לנסות את האמזונס.
