"אני לנצח ילדה בת 9 שנאנסה בשלג הפולני"

הייתי בטוחה שאגיע מיד אחרי הפגישה שלנו וישר אכתוב. שלא אוכל להתאפק. ואני באמת מתקשה בהתאפקות. אבל אני לא יכולה. עדיין לא החלטתי על הגוון שאני רוצה שיהיה לה כשאני מציירת אותה - את האשה הגדולה מהחיים הזו. משהו כמו שמש כתומה עמוקה עם קמטים. ופסים של ורוד. וכחול של דם אצולה בלבד. איזו זכות מטורפת. איזו זכות מטורפת.

• הטור הראשון של שני: "לא רואים עלייך שנאנסת"
  

"יש לי תארים שמעטרים קיר שלם בבית", היא המשיכה, "הגעתי למקומות מאד גבוהים בחיים, אבל אני לנצח הילדה בת ה-9 הקטנטונת, גם בגיל וגם בגודל, שנאנסה בשלג הפולני".

ואני מחבקת אותה. ואיכשהו במילים האלה, בחיבוק הזה, נוצר חיבור. חזק. בלתי מוסבר. משהו של נשמות תאומות. אחיות נפש. לא יודעת להסביר. הרי אני שומעת סיפורי זוועות כל יום כל היום. אני חסינה. והיא נוגעת בי בצורה אחרת. היא מכווצת לי את הבטן. היא נכנסת לנשמה.

היא נוגעת בי בצורה אחרת. היא מכווצת לי את הבטן. היא נכנסת לנשמה

"אל תיקח לי את אמא שלי"

"הייתי בת יחידה", היא מתחילה את הסיפור שלה. "משפחת אצולה יהודית פולנית. ייחוס גבוה. מלומדים כולם. אבי היה איש תעשייה גדולה. התקשרו מבית החרושת שלו קצת לפני פרוץ המלחמה, להגיד שמנסים לפרוץ לו למפעל. אמא שלי התחננה שאבא לא ייצא לשם. לא ראיתי את אבא מאז".

"אמא היתה מאד ידועה בחברה והחלטנו לברוח. התחבאנו בתוך עגלת קש. אני זוכרת כי הגרמנים חיפשו עם קלשונים בתוך עגלות הקש ואחד הקלשונים נתקע לאמא ביד. היא לא צעקה. היא לא זזה. התעוררתי בביתו של שומר בית החרושת וראיתי איש גסטפו עומד מול אמא ומכוון אליה אקדח. אני צעקתי "אל תיקח לי את אמא שלי". הם לקחו אותה ואמא כנראה פדתה אותנו בתכשיטים היקרים שהיו לה וחזרה.

אמא הרגישה שאנחנו חייבות למצוא מקום מסתור והיא לא נראתה יהודיה בכלל, אז הגענו למנזר בקראקוב ואמא השאירה המון תכשיטים שם כדי שיכניסו אותי.היא גרמה לי להבטיח לה שלא משנה מה יקרה, נחזור שוב להיפגש כאן במנזר בתום המלחמה. היינו 8 ילדות יהודיות שאם המנזר החביאה. מאד אהבתי את אם המנזר ושכהחליטה שהיא יוצאת כדי להתנדב כפולניה ולעזור למאמץ המלחמתי.

היא לוקחת אוויר וממשיכה לספר: "במקומה הגיעה אם מנזר חדשה. היא בדקה ילדים שלא שילמו עבורם ואמא שלי כבר לא היתה בסביבה. אז היא העבידה אותי כדי לפדות את עצמי. הייתי בערך בת 4 וחצי, כשהיא הורידה אותי למרתף למיין תפוחי אדמה. בפולין אוספים תפוחי אדמה בזמן הסתיו, ותפוחי אדמה נרקבים. עד היום, את לא יודעת מה קורה לי כשאני מריחה תפוח אדמה מרקיב. אל תשאלי. היו שם עכברושים בגודל של כלבים ולא פחדתי".

"הם שברו לי כל עצם בגוף. המשכתי ללכת"

"יום אחד, עוד לא הייתי בת חמש, אם המנזר ביקשה שאשטוף את המדרגות. הייתי הכי קטנה מכולן בשנתיים והכי קטנה גם בגודל. הדלי של המים נפל לי מהידיים ואני נרטבתי כולי. אם המנזר תפסה אותי כמו שתופסים גור חתולים בצוואר וזרקה אותי יחפה ורטובה עם כותנת לחורף הפולני החוצה. התחלתי ללכת.

כל הצלעות שלי שבורות. הרופא הראשון בארץ שעשה לי צילום לא האמין למה שהוא רואה. הגויים אוהבים להשתכר ולהרביץ לילדים יהודים. הם שברו לי כל עצם בגוף. המשכתי ללכת. לחטוף מכות. ולהמשיך ללכת. יום אחד, הגרמנים עברו מעל לגשר, אז קפצתי לתוך המים וצללתי כדי שלא ייראו אותי. הפעם הראשונה שהצלחתי להכניס ראש למים מאז היתה לפני 5 שנים בדיוק. כשיצאתי הגרמנים צעקו – 'יהודיה! יהודיה'! אז ברחתי ליער".

"יום אחד הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר ופחדתי להתאבד"

ביער היא פגשה קבוצה קטנה של יהודים וביקשה להצטרף אליהם. הם סירבו. "איימתי עליהם שאם לא ייקחו אותי איתם, אני אלשין לגרמנים על מקום מחבואם. אז הם הסכימו להחביא אותי. הגרמנים גילו את המקום. הם הוציאו את כולנו החוצה להתחילו לירות". היא מצביעה על הזרוע שלה ומכווצת את ידה, מראה לי את הצלקות והנפיחות של הכדור שחדר לה לזרוע. "אני שכבתי בין הגופות, הם המשיכו לשתות והשאירו את הגופות מאחור".

"זחלתי ממקום הגופות החוצה והמשכתי ללכת. עד שפגשתי בחורים צעירים, פרטיזנים. הם לקחו אותי איתם. הם החזיקו אותי בתור קמע. באחד הלילות שמעתי שיחה שלהם. הם אמרו שאני אעכב אותם כי אני קטנה מדי, חולה מדי וחלשה מדי. אז עדיף שהם יהרגו אותי עכשיו כדי שהגרמנים לא יענו אותי ואגלה להם על המקום. אחד הפרטיזנים אמר שאני כמו חיה קטנה ושהוא מוכן לחכות עד הבוקר ולצאת יחד איתי ממקום המחבוא. בבוקר שמענו נביחות והוא יצא החוצה. נשארתי בפנים. כשיצאתי החוצה, ראיתי אותו תלוי על העץ. זה לא היה מקובל אז, לתלות. אני חושבת שהם עינו אותו והוא נחנק תוך כדי".

"החביאו אותי בתוך פח זבל"

אחרי שיצאה משם נתקלה במשאית שעברה ביער, כשיעד הנסיעה הוא מחנה הריכוז וההשמדה מיידנק. היא הייתה קטנה וחלשה והתקשתה לשמור על האוכל שהשיגה. "החביאו אותי בתוך פח זבל", היא נזכרת. "אני לא יודעת בדיוק כמה זמן, אבל זה היה מאז שזרעו את הכרוב ועד שהוא הבשיל. יצאתי והתחלתי שוב ללכת. עוד גוי שהיכה אותי בדרכי. עוד אחד ששבר לי עצמות. הם היו משתכרים ומכים. כל הזמן".

בתום המלחמה היא פגשה בחיילים של הצבא הרוסי ששחרו את המחנה. שאלה לאן פניהם מועדות והם ענו לקראקוב. היא הצטרפה אליהם כדי להגיע למנזר ההוא שעזבה, כפי שהבטיחה לאם המנזר. "השתרכתי אחריהם והם היו משאירים לי אוכל, אבל הכלבים תמיד היו זריזים יותר ממני, תמיד הקדימו אותי ואכלו הכל. הייתי חלשלושה ולאחד החיילים נמאס. הוא ניגש אליי ואמר - בואי, אני אקח אותך. ואמר לי את שמו, שהיה זהה לשם של אבא שלי. אז סמכתי עליו והוא נשא אותי כל הדרך לקראקוב.

קראקוב היתה מופצצת כולה. הוא הוריד אותי ואני ברחתי כדי למצוא את המנזר, כפי שהבטחתי לאמי. לא משנה מה, ניפגש במנזר בתום המלחמה. בדרך ראיתי בית חרושת לריבה בוער כולו. כשהגעתי למנזר, כולם עוד התחבאו במקלט. הם אפילו לא ידעו שמלחמה הסתיימה. סיפרתי להם על בית החרושת לריבה הבוער, וכולם רצו פנימה לתפוס פחי ריבה ולאכול. תפסתי פח בשתי ידיי, שנדבקו אליו מהחום, שהוריד לי את העור משתי כפות ידיי. אם המנזר הראשונה חזרה כפי שהבטיחה. שאלתי אם שמעה משהו על אמא. אמרה שאמא איננה אבל שיש לה מכתבים בשבילי. התמוטטתי. אמא כתבה לי כל יום. היו לי מאות מכתבים ממנה.

"כשהיינו רחוקים מספיק, הוא עצר, הרים לי את המעיל, הרים לי את השמלה"

דוד שלי, אחד האחים של אמי הגיע, לקח אותנו מהמנזר והעביר לבית יתומים יהודי של אגודת ישראל. לילה אחד, החל לרדת שלג נהדר וכולם הלכו לגלוש במזחלות. הילדות מעולם לא התחברו אלי, אז אף אחד לא רצה להיות איתי במזחלת ולכן אחד המדריכים סחב אותי. הוא לקח אותי הרחק מעיני כולם וכשהיינו רחוקים מספיק, הוא עצר, הרים לי את המעיל, הרים לי את השמלה, הוריד לי את התחתונים ואנס אותי.

זה נורא כאב. אבל הייתי רגילה לכאב. את מבינה, זה כאב. אבל לא יותר מהכדור ביד. ולא יותר משבירת כל צלעותיי. כאב. ומאד דיממתי. ניסיתי להסתיר את התחתונים עם הדם מעיני הילדים, אבל הם צחקו עליי ואמרו-: 'הלא-יוצלחית פצעה את עצמה שוב. עכשיו בתחת'. מאז לא רציתי לצאת יותר לשלג.

כשקיימתי יחסי מין לראשונה עם החבר שלי הוא שאל אותי - איך זה שאת לא בתולה? רק אז, אני חושבת שהבנתי שהכאב הזה שהרגשתי, שלא ידעתי מה הוא, היה אונס".

"המשפחה שלך כבר לא קיימת"

שעזבה את פולין בגיל 9 הגיעה לבית יתומים בצרפת. גם שם חוותה התעללות מצד ילדים. "בכל מקום לא התחברתי. הבריאות שלי קרסה. שנה שלמה של מחלה ואף לא מבקר אחד. אולי בגלל זה הצרפתית שלי כל כך טובה. ידעתי שיש לי דודה בארגנטינה. איתרתי אותה והיא שמחה מאד לקחת אותי אליה.

היא הגיעה לקחת אותי. כשירדנו בנמל בבואנוס איירס, המשפט הראשון ששמעתי ממנה היה – 'המשפחה שלך כבר לא קיימת. אני רוצה שתקראי לי אמא ואני רוצה שתחליפי את שם משפחתך'. אמרתי לה שאני מוכנה לקרוא לה אמא, אבל שאת שם משפחתי אני לא מוכנה להחליף. שאני היחידה שנשארה. הייתי בת 10. כשהתחלנו ברגל שמאל".

"תוך חודש כבר דיברתי ספרדית. שלחו אותי לכיתה ד', על פי הגיל, והקפיצו אותי מיד ל ה', ו', וישר התחלתי תיכון. אבל אז פרצה מגפת פוליו בארגנטינה. זו היתה התקופה של אויטה פרון והיא החליטה שלכל ילד חולה יגיע מורה הביתה. אז היה לי מורה יום יום בבית במשך שנה. הפוליו עבר והתחלנו להיבחן".

"נתת לי מקום מגורים, לא בית"

"עברתי חמש כיתות בחמישה ימים בהצטיינות. כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות, אמרתי שאני רוצה להיות רופאה. בת 14 וחצי ורציתי להיות רופאה. בן דודי האהוב, שקראתי לו אח, עד יום מותו, כי הוא מבחינתי היה אחי האמיתי, אח הנפש שלי, הוא סידר שהשליט חואן פרון יקבל אותנו. הוא התפעל מהציונים ושאל - "מה את רוצה, קטנטונת"? עניתי שאני רוצה להיות רופאה. הוא אמר שאם אעבור את המבחנים, הוא יכתוב לראש הפקולטה שהוא חייב לקבל אותי.

עברתי את המבחנים בהצטיינות. נכנסתי להגיד לאמא הארגנטינית המאמצת שלי והיא ענתה: 'אני לא אחזיק אותך 7 שנים כדי שתלמדי רפואה. אצלי, את יכולה להיות רק תופרת'. אז נכנסתי ללימודי תפירה מטעם בית"ר, סיימתי גם אותם בהצטיינות. חזרתי אליה ואמרתי לה - הנה, אני תופרת, עכשיו אני עולה לישראל. והוספתי - 'נתת לי מקום מגורים, לא בית'. היא קמה ונתנה לי סטירה".

"כשהגעתי לארץ והייתי בקיבוץ של בית"ר, עובדת בעבודה פיזית מפרכת, קבעתי לפגוש חברים בתל אביב. אז עצרתי טרמפים ועצר לי נהג משאית שמשך את זמן הנסיעה וניסה לאנוס אותי בלילה בפרדס. הוא קרע מעליי את כל הבגדים ואני, נלחמתי כמו נמרה. הוא לא הצליח. כשהגעתי לחברים בתל אביב והם ראו אותי במצב הזה, הם היו בהלם מוחלט".

"שנת הלימודים עמדה להתחיל ואחי צייד אותי במזוודה שלקחתי לירושלים. לא היה לי כסף, אז בירושלים הגעתי למנזר נוטרדם. סיפרתי להם שבעברי הוטבלתי ולכן אני רוצה תא. בצהריים שמרתי על ילדים ובערב הייתי מדיחה כלים במסעדת פועלים, שם גם אכלתי. כשהתעלפתי, כולם אמרו - הקטנה בהריון. ורק היא, זו שעבדתי אצלה אמרה - "הקטנה רעבה. בעלי מחפש מזכירה". בעלה היה קורא לי "המטומטמת", נגד עין הרע. וזהו. נגמרו לי הצרות".

"אני לא מסוגלת לגור בבית שממומן על ידי הגרמנים"

"כשפגשתי את בעלי לראשונה, התאהבתי כמו במכת ברק. רעדתי כמו קצר חשמלי. הוא היה כל כך נאה. תמיד היו אומרים עליו שהוא יותר יפה משחקן קולנוע. נבון, חכם. כל סופרלטיב שאת רוצה. הייתי האשה הכי טובה שיש. תמיד אהבתי את הנשיקות והחום שלו".

"אסור היה לי ללדת ויש לי 3 בנות ויש לי נכדים. את מבינה כמה אני עשירה? מעולם לא רציתי לקבל מהם פיצויים. אני לא מסוגלת לגור בבית שממומן על ידי הגרמנים. טיפלתי בעצמי, בכל דרך אפשרית. למדתי כלכך הרבה פסיכולוגיה בחיים שלי וזה עדיין לא עזר לי ליישם את זה על עצמי. ולהתמוטט, זה לוקסוס שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו".

"רוצה לחיות ככה שהם לא יתביישו בי"

"בעלי הבוקר שאל אותי כשישבנו לאכול בלינצ'ס במרפסת שלנו - "למה כלכך חשוב לך להיות אדם טוב? למה את עוזרת כלכך הרבה? מתנדבת? הרי תהילה את לא מחפשת. הגעת לכל כך הרבה מקומות של כבוד, כל כך הרבה הישגים ואותי את לא משתפת: למה חשוב לך כל כך"?

ועניתי לו - "אני היחידה שנשארה מהמשפחה שלי, אתה מבין? אני רוצה שהם יהיו גאים בי", היא אומרת ובפעם הראשונה בשיחה הזו זולגות דמעות מעיניה והיא ממשיכה - "נשבעתי לחיות. אני רוצה לחיות ככה שהם לא יתביישו בי. לא בגלל הישגים. זה מאלוהים. בזה שתמיד אפשר לפנות אלי, בזה שאני תמיד שם למען הזולת, אני צריכה לחיות למען כולם, ורק שלא יתביישו בי".

"את יודעת, המשפחה שלך יושבת שם למעלה באצולה של גן העדן בזכותך"

אנחנו מזמינות חשבון כשהיא מראה לי תמונות של כלבתה האהובה שכבר איננה ומספרת לי על אהבתה לכלבים. ואני חושבת על הילדה הקטנה שחלקה אוכל מפחי אשפה עם כלבים זריזים ממנה ומספרת על אהבתה להם. על הילדה הזו ששרדה תופת בג'ונגל המטורף הזה של חייה ועוד מעזה לחשוב שמישהו ממשפחתה יכול להתבייש בה שם למעלה.

היא מקבלת טלפון מהנכדה שלה - ואני מקשיבה לסבתא הנהדרת הזו מרגיעה את נכדתה, מנחמת אותה טלפונית, ואנחנו כבר באוטו, היא מכוונת אותי שוב לביתה. מסיימת את שיחת הטלפון ואומרת לי ברכב - "אני לא יודעת מה יש בך שגורם לי להיחשף בפנייך ככה. אני עוד אבין את החיבור הזה".

אנחנו מגיעות אל מתחת לביתה ואני אומרת לה - "את יודעת, המשפחה שלך יושבת שם למעלה באצולה של גן העדן בזכותך", אני פותחת את דלתי, מקיפה את האוטו, פותחת לה את הדלת, היא יוצאת החוצה ואני מחבקת את האשה הפיצקית העצומה הזו. "אני אוהבת אותך", אני אומרת לה. "גם אני אותך", היא עונה.

• שני שטלריד, אמא של עמית וטל. לאחר שחשפה בתקשורת את סיפור האונס האישי שלה והשיקה את ״קמפיין האותיות״, ו״לא לבושה״, היא הקימה את עמותת ״אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית״ ומאז היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, תוך ליווי מאות נפגעים והעברת הרצאות בנושא.
  

• להזמנת הרצאה היכנסו לעמוד הפייסבוק או שלחו מייל ל: shtalryd74@gmail.com  .
  

• מעבר לקווי הטלפון של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ממתינות מתנדבות לנשים ומתנדבים לגברים, להקשיב ולשוחח באנונימיות מוחלטת. אתם לא לבד. התקשרו 1202 לקווי סיוע לנפגעות תקיפה מינית ו-1203 לנפגעי תקיפה מינית.