נבחרת אין, תירוצים יש / מליניאק

נבחרת כדורגל ראויה עדיין אין לנו, אבל הסברים ותירוצים לכישלונות יש מכאן ועד להודעה חדשה. למשל, ישראל היא מדינה קטנה, לכן הסיכויים שלנו להצליח בספורט קטנים סטטיסטית. נשמע הגיוני, אבל כל שמונה המדינות שהשתתפו ביורו ומונות 40 מיליון תושבים ומעלה כשלו בהשגת מטרותיהן.

שוודיה, בלגיה, פורטוגל, הונגריה, אוסטריה ושווייץ הן בערך בגודל של ישראל (כ-8.5 מיליון). סלובקיה (5.4), אירלנד (4.9), קרואטיה (4.4), וויילס (3.0) ואלבניה (2.7) קטנות מאיתנו משמעותית. איפה אנחנו ואיפה הן.

איפה אנחנו ואיפה הם(צילום: AFP)

בכוונה לא הרחבתי את הדיבור על איסלנד, שהיא היוצאת מהכלל מהיוצא מהכלל. ההצלחה שלה כל כך יוצאת דופן, שמהיורו הזה ייזכרו שני דברים: נבחרת איסלנד והפציעה של כריסטיאנו רונאלדו. איסלנד אינה מודל לחיקוי עבורנו, כמו שרוסיה היא לא דוגמה. זו גדולה מדי וזו קטנה מדי. מעניין לבדוק מה קורה במדינות בגודל שלנו.

בעיה שמשותפת לכל העולם - השמנה והתנוונות של בני הנוער שנצמדים למחשבים - חמורה במיוחד במדינות מתקדמות טכנולוגית. זו לא הסיבה לכך שהספורט שלנו ממשיך לדדות על קביים, אבל להוציא איים בודדים של מצוינות, הספורט שלנו בפיגור אחרי רוב העולם. שינוי רציני יבוא רק בתכנון לטווח ארוך, ובשיתוף מערכת הספורט והחינוך.

כשהספורט היה יחידה בתוך משרד החינוך, הוא הלך לאיבוד. כשהפרידו את הספורט למשרד עצמאי, הכוונה הייתה לתת לו תשומת לב, אבל ההפרדה ניתקה את מערכת הספורט ממערכת החינוך. לאור כישלון שיתוף הפעולה בין משרדי הספורט והאוצר בפרשת פרננדו היירו, אפשר לנחש איך ייראה שיתוף פעולה בין נפתלי בנט למירי רגב בהוספת שעות חינוך גופני.

איך ייראה שיתוף הפעולה עם בנט?(צילום: אורן אהרוני)

תרבות ספורט? בדיחה טובה

אם חיברו בין משרדי התרבות והספורט, בואו נדבר על תרבות ספורט. כמה שעות לפני משחק גמר היורו בפריז, התקיים לא רחוק משם עוד משחק גמר על דשא, בווימבלדון. ספורט הוא עניין של ניצול הזדמנויות, ואנדי מארי ניצל הפסדים של נובאק ג'וקוביץ' ורוג'ר פדרר בשלבים מוקדמים וזכה בגראנד־סלאם שלישי.

ביציע ישב ראש ממשלת בריטניה ונציג בית המלוכה ירד להעניק את הפרסים. אני לא משוכנע שבאמת מעניין את הנסיך מה שלומם של מחזירי הכדורים, אבל הוא החליף איתם כמה מילים, כיאה לבן מלוכה שמחובר לעם. ראשונים לקבל מדליות היו השופטים. אין שריקות בוז, אין קללות. צלחת למפסיד, גביע למנצח, ראיונות מפרגנים לטלוויזיה משודרים במערכת הכריזה. תרבות ספורט.

קמרון ביציע(צילום: EPA)

מה לראש הממשלה שלנו ולספורט? מספיק לדבר עם זוכה במדליה, כשהיועצים מסבים את תשומת ליבו שאפשר לתפוס כותרת חיובית, לשם שינוי. דייויד קמרון נשאר לצפות בטקס המדליות מהיציע. זה מקומו. שרת הספורט שלנו נדחפת לתמונת ניצחון של קבוצות, שאני בספק אם ראתה משחק שלהן אי־פעם.

בכל אירופה עובדים כבר ליורו 2020. בהולנד מתאוששים מהכישלון במוקדמות. ידידי מקס טרופ מספר שבנו שם תוכנית לעשר שנים "Winnaars van morgen" – "הווינרים של המחר".

אפשר לתפוס כותרת חיובית(צילום: קובי גדעון / לע"מ)

שרת הספורט שלנו טיילה עם ראש הממשלה באפריקה, הודיעה על פעילות משותפת עם אוגנדה ב... מאמאנט, ומקדישה את זמנה לסטטוס מטופש שכתב מבקר קולנוע. יש מינימום אולימפי בהסתה ובשטויות?

הפציעה שעזרה לפורטוגל

כשרונאלדו נפצע בדקה השמינית של גמר היורו, היה ברור לי שזה יהפוך לאירוע שידובר, ייחקר ויילמד עוד שנים. פציעה של כוכב עלולה למוטט את הקבוצה שבנויה סביבו, כי היא מוחקת ומבטלת את ההוראות הטקטיות שהמאמן נתן לפני המשחק. מצד שני, היא פותחת הזדמנות ליתר השחקנים לאלתר, ליזום, לקחת יותר אחריות.

הפציעה וההזדמנות(צילום: AP)

רונאלדו תורם המון לנבחרת פורטוגל, אבל ביד השנייה הוא גם לוקח. כשמישהו מחטיא שער בטוח או לא מוסר לו בדיוק לרגל, די במבט מזרה אימה כדי לסרס ולייבש את השחקנים שסביבו. על היכולות שלו אין ויכוח, אבל די לראות איך נראתה נבחרת פורטוגל ה"תפוסה" במהלך הטורניר, במשחקים של 120 דקות בלי בעיטה לשער, לבין הנבחרת המשוחררת מרגע שרונאלדו הושבת והוחלף.

לומר שפורטוגל הייתה מפסידה אילו רונאלדו לא היה נפצע, זו רשעות. אבל בהפוך על הפוך, דווקא הפציעה שהפכה אותו לחסר אונים הוציאה ממנו איזה צד אנושי, שממש לא מוכיח גדלות. כריסטיאנו ימשיך לבעוט לחומה ולשמיים בעיטות חופשיות, ולא ישאיר כלום לאף אחד.

ימשיך לבעוט כדורים לשמיים(צילום: רויטרס)

רונאלדו צריך לשלוח זר פרחים לפאייט, שפירק לו את הברך ושלח אותו לספסל. כך זכה באליפות אירופה עם נבחרת שכמעט לא עשתה כלום בטורניר הזה. הפוזה אחרי הבקעת שער הפכה לסמל המסחרי שלו. זה בסדר, אבל אחרי שהבקיע את שער הנגיחה המדהים מול וויילס, להתרומם מתוך ערימת השחקנים לפוזה המפורסמת זה פתטי.

יפה נהגו השופטים שהבינו את גודל המעמד, ולא התעקשו להושיב את רונאלדו על הספסל, כשרץ על הקווים בהארכה. כי מה שבאמת חשוב, שבמשחקים גדולים ינצחו הקבוצות שזוכות בתואר לראשונה.

לא עוד תואר לצ'לסי, גולדן סטייט, מכבי ת"א, הפועל ירושלים או נבחרת צרפת, אלא שמחה היסטרית על תואר ראשון ללסטר סיטי, קליבלנד, הפועל באר־שבע (ראשון אחרי 40 שנה), מכבי ראשל"צ ונבחרת פורטוגל.

שמחה היסטרית(צילום: AFP)

הדור פוחת, האלימות גוברת

בשבוע שעבר המלצתי על הסרט "המרוץ", שעוסק בארבע מדליות הזהב של ג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין. הדיבור על 1936 עלול להסיט את תשומת הלב מהקיפוח ומהגזענות שעדיין קיימים היום. אפילו נשיא שחור לא הצליח לגשר על הפער שבין שחורים ללבנים בארצות הברית.

שוטרים לבנים יורים בשחור, צלף שחור מחסל חמישה שוטרים לבנים, ומעט מדי ספורטאים שחורים נוקטים עמדה ומסכנים את הקריירה (ראוי לציון כרמלו אנתוני עם מאמר תוכחה אמיץ ב"דיילי ניוז"). איפה הם ואיפה מוחמד עלי. הדור פוחת, האלימות גוברת.

ראוי לציון. כרמלו אנתוני(צילום: AFP)

גם מפכ"ל המשטרה שלנו הודה ב"אכיפה מוגברת" נגד אתיופים. בג"צ חייב את מדינת ישראל לפצות רבנים וקייסים אתיופים, שקופחו שנים בהשוואה לשכרם של רבני שכונות אשכנזים וספרדים.

ואיך אנחנו קשורים בקטנה לסיפור של ג'סי אוונס? אורי אפק, לשעבר מנכ"ל הוועד האולימפי וידען מופלג, גילה לי ש: הרצים היהודים סטולר וגליקמן, שהיו אמורים להתחרות בברלין במרוץ השליחים 4X100 והודחו מההרכב (ובכך אפשרו לאוונס לזכות במדליית הזהב הרביעית), ביקרו כאורחי כבוד במשחקי המכביה ב-1953. אז גם אנחנו שותפים.