הרגשתי שגם אותי יחזירו בארון

כמעט 44 שנים חלפו מאז הבוקר של ה-5 בספטמבר 1972. באותו הבוקר שמונה מחבלים, חברי ארגון "ספטמבר השחור", קפצו מעל הגדר בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 במינכן והשתלטו על חלק מהביתן הישראלי.

בסופו של אותו יום, שלווה בכשלים רבים מצד המארחים הגרמנים שלא היו ערוכים למבצע הזה, נרצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה.

טבח הי"א

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

<object width='408' height='296' type='application/x-shockwave-flash' data='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'><param name='movie' value='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'/><param name='flashvars' value='config={&quot;key&quot;:&quot;#&#036;82d88990cf33aa2235a&quot;,&quot;clip&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;http://ynethd-f.akamaihd.net/z/0612/0106121220olympic_1972.flv/manifest.f4m&quot;,&quot;scaling&quot;:&quot;fit&quot;,&quot;provider&quot;:&quot;akamai&quot;,&quot;type&quot;:&quot;video&quot;},&quot;plugins&quot;:{&quot;akamai&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/AkamaiAdvancedFlowplayerProvider-3.9.swf&quot;},&quot;controls&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.controls-3.2.16.swf&quot;,&quot;autoHide&quot;:false,&quot;height&quot;:26,&quot;zIndex&quot;:1},&quot;amta&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/amta_plugin_20314.swf&quot;,&quot;siteKey&quot;:&quot;ynet&quot;,&quot;category&quot;:&quot;3.Sport-12338.rio2016-12339.oli-isra&quot;}},&quot;logo&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/flowplayerlive/ynetlogo.png&quot;,&quot;top&quot;:15,&quot;left&quot;:15,&quot;fullscreenOnly&quot;:false}}'/><param name='allowfullscreen' value='true'/><param name='quality' value='high'/><param name='cachebusting' value='true'/><param name='bgcolor' value='#000000'/><param name='wmode' value='opaque'/><param name='AllowScriptAccess' value='always'></object>

התירוצים של המארגנים

ישראל של אותם ימים הייתה רחוקה מלזכות במדליה אולימפית. זו הייתה תקופה אחרת, שקטה יותר מהיום, ללא כל אמצעי התקשורת המתקדמים שצצו בעשרות השנים האחרונות. באותם ימים להמריא בחברת המשלחת האולימפית היה כמו לצאת למפגש משפחתי גדול. הספורטאים היו מלאי הערכה על כל אימון או מפגש אליו הגיעו עיתונאים.

לזכור ולא לשכוח(באדיבות הוועד האולימפי בישראל)

ב-1972 עוד הייתי בראשית דרכי העיתונאית. התרגשתי מהנסיעה לאולימפיאדה אפילו יותר מהספורטאים עצמם. ניסים קיוויתי, כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון דאז ומשתתף קבוע במדור הספורט ודב עצמון, עורך מדור הספורט, השיגו עבורי באמצעות ישראל פז ז"ל את האקרדיטציה העיתונאית שהוקצבה לעיתון "על המשמר" (עיתון שהיה מזוהה עם מפלגת השמאל מפ"ם וההתיישבות העובדת). במשך חודשים מדי היום, הייתי מעביר קו על לוח השנה עד שהגיע הרגע הגדול – יום הנסיעה.

לאחר הטבח הנורא, כמעט איש מהמארגנים לא דיבר ואפילו לא העלה במחשבתו אפשרות להפסיק את המשחקים. די היה להם בהספד של 11 הישראלים שהלכו לעולמם. להפסיק בגללם את המשחקים? לעצור את החגיגות, את ארוחות השחיתות, את הקוקטילים? בשביל מה? מה שהיה ברור באותו רגע כמעט לכל ישראלי לא היה ברור לגויים. בנימוקים שונים ומשונים, גם לא מתקיים מדי ארבע שנים, מאולימפיאדה לאולימפיאדה טקס הזיכרון המחייב. והתירוצים. הו אילו תירוצים.

שחר צוברי ונטע ריבקין בטקס זיכרון לחללי מינכן(צילום: ראובן שוורץ)

האיש החזק מווינגייט כבר לא איתנו

האור בקומה השלישית, במשרדים החדשים של קבוצת "ידיעות אחרונות" בראשל"צ כבה עכשיו לפרק זמן קצר. מאפשר לי חשיבה נוספת, וכמה לגימות מים. הזיכרון שלי נשלח לעוד כמה תמונות מזעזעות שלא עוזבות אותי כבר 44 שנים. כל מה שקשור ל-י"א הוא נורא, מעשה זוועה, תת אנושי, אבל לעמוד יומיים אחרי המקרה על איזה רמפה מאולתרת בשדה של מינכן, מול מסלול ההמראות ולראות את הארונות מועלים בזה אחר זה לתא המטען במטוס אל-על, בזה כבר לא הצלחתי לעמוד.

פתאום אני מבין שמאמן ההיאבקות משה (מוני) ויינברג, האיש החזק של מכון וינגייט, כבר לא בחיים. לך תאמין שהאיש החזק הזה שהפחיד כל מי שפגש אותו בווינגייט בטיולי הלילה שלו עם הכלבים המאיימים, לא איתנו יותר. איזה נשמה הייתה לו למוני, אפשר היה לדבר איתו על כל נושא. כך היו גם האחרים: מאמן הסיוף אנדריי שפיצר, אותו הייתי פוגש כמעט מדי יום בצריף של מכבי ר"ג ברחוב הרצל, שני בתים ממקום מגוריי, שופט המשקולות יעקב שפרינגר ויוסף גוטפרוינד עמיתו מההיאבקות, שני אנשים מאירי פנים, אהבתם לענפים שלהם לא ידעה גבולות. מרים המשקולות יוסף רומנו, איזה אדם הוא היה, ומאמן האתלטיקה של אסתר רוט שחמורוב, עמיצור שפירא. יום לפני שהלך לעולמו התארחתי בחדרו לכתבה גדולה על החניכה הכישרונית שלו. היה זה המשך לפגישות של שבת בשעת בוקר מוקדמת לפני פתיחת תחרויות ליגת האתלטיקה באצטדיון המכבייה שעל שפת הירקון, ששבק חיים כמו אולם אוסישקין המיתולוגי הסמוך.

האיש החזק של וינגייט. מוני ויינברג ז"ל(צילום: gettyimages)

בשדה התעופה רים במינכן נראה היה כאילו לוקח שעות להעמיס כל ארון, חשתי שהזמן פסק מלכת. הדמעות לא עצרו כשראיתי את ארונותיהם של המתאבקים אליעזר חלפין ומארק סלבין ושל קהת שור, מאמן הקלעים – אחד שתמיד ניאות לענות לי בהרחבה על כל שאלה בתחום הקליעה.

ב-4 וחצי בבוקר שמעתי נקישות על הדלת

כולנו העיתונאים התגוררנו בכפר התקשורת האולימפי, עשר דקות נסיעה בערך מכפר הספורטאים. באולימפיאדה עיתונאים ישנים מקסימום שעתיים - שלוש בלילה. רצף האירועים לא מאפשר לך מנוחה. זה אירוע סביב השעון שאין לו סוף. ב-5 בספטמבר, קצת אחרי 4 בבוקר, בקושי עצמתי עין אחרי יום גדוש באירועים ופתאום שמעתי נקישות על דלת חדרי, הייתי בטוח שעיתונאי שחזר מבילוי הוללות באחד המרתפים חזר שיכור.

הארונות הועמסו והזמן פסק מלכת. משפחותיהם של קורבנות הטבח ממתינות בישראל(צילום: gettyimages)

הצצתי החוצה וראיתי את השכן ממול, ישראל רוזנבלט, שליח "מעריב", גם הוא מציץ מהחדר ואומר למישהו בעברית: "תגיד השתגעת? אין לך מה לעשות?". זה היה ברוך שינברג, נציג עיתון "דבר", "אני שומע אותו אומר בקול חמור סבר: "ללקין התקשר, ביקש ליידע שמחבלים פרצו לכפר". מהר מאוד הבנו שזו לא מתיחה, תוך שתי דקות הייתי בחוץ, כל כך מבולבל שלא נעלתי נעלים ונשארתי עם כפכפים עמם הסתובבתי 24 שעות בערך עד שחזרתי לחדרי.

במשרדי הוועדה המארגנת למטה בכפר התקשורת לא הייתה שום תכונה מיוחדת, ביקשתי רכב עם נהג, לא הערימו קשיים, לא שאלו לאן אתה נוסע. הגעתי לכפר האולימפי חצי שעה בערך אחרי פריצת המחבלים. השומר בשער הכניסה הקטן, דרכו נכנסתי, היה רגוע. כאילו לא קרה כלום. מחבלים מסתובבים אצלו בכפר ואיש כנראה לא יידע אותו ואמר לו להחמיר בבדיקות.

זו הייתה אטימות במיטבה. "מה שלומך חברי הצעיר? קשה לך לישון? באת בטח לפגוש איזה בחורה", מחבלים אצלו בבית והוא מדבר על בחורה. אם לא הייתי שולט בשפה הגרמנית, הייתי בטוח שלא הבנתי אותו.

הדמעות לא פסקו(צילום: gettyimages)

מנהל המשלחת היה קרוב לשיגעון. הוא הזמין מאבטחים מקומיים, כמעט כולם מתנדבים, אלו נכנסו, העיפו מבט, אמרו שהכול תחת שליטה ועזבו. אין ספק ששמונת המחבלים, חברי ספטמבר השחור, שבאו לבושים באימונית וקפצו מעל הגדר כאילו עסקו באימון שחרור, הספיקו לבקר במקום גם קודם לכן.

דיווחים ב"ידיעות אחרונות" על הטבח הנורא

המחבלים הגיעו לקרבת הכפר בשתי מוניות אחרי שנפגשו במסעדה בתחנת הרכבת במינכן. הם הוציאו מתאי שמירת החפצים את תיקי הספורט בהם החביאו רובי סער מדגם קלצ'ניקוב, אקדחי ט.ט. 33 ורימוני יד מתוצרת ברית המועצות. הראשון בו נתקלו המחבלים כאשר פרצו לביתן הישראלי היה מוני ויינברג שניסה להתנגד.

קבוצה נוספת של ישראלים מתה עוד באותו יום: מרימי המשקולות דוד ברגר, זאב פרידמן ויוסף רומנו, המתאבקים אליעזר חלפין ומארק סלבין, מאמן הקליעה קהת שור, מאמן הסייף אנדריי שפיצר, מאמנה של אסתר רוט שחמורוב עמיצור שפירא ושופט המשקולות יעקב שפרינגר. מה אשמתם של אלה במחדל הבטיחותי הגדול הזה של הגרמנים? מחדל ענק היה גם מצד השוטרים והצלפים הגרמנים שלא בדיוק הצליחו לפגוע במחבלים

יוסף רומנו ז"ל(צילום: gettyimages)

ההודעה הכוזבת על בני הערובה

הכשל הגדול התבטא גם בהודעות לתקשורת באותו יום. הגרמנים איבדו את הצפון, לא שלטו בעצמם, לא בהודעות שהוציאו ובטח שלא שלטו במחבלים.

הידיעה הגיעה למשרדים שעה לפני כן בערך, אבל מחשש למחדל נוסף התמהמהו במסירתה. עמוס בר חמא, אז קצין כושר קרבי ראשי בצה"ל, שהיה בסמוך לבני הערובה התקשר למרכז העיתונות וביקש את אחד העיתונאים הישראלים. אני עניתי והוא אישר כי הישראלים כבר לא בחיים. באותו הזמן העיתונאים מרחבי העולם המתינו עד שפרחה נשמתם להודעה הרשמית.

שער "ידיעות אחרונות" אחרי הטבח

גם אחרי 44 שנה מאז המקרה, אתה מתקשה להבין איך גרמניה המודרנית העשירה הייתה כל כך עלובה אז. מה שווים חדרי האוכל בכפרים האולימפיים, בהם יכולת לאכול את כל מה שדמיינת ולא דמיינת, אם אתה חוזר לארץ ללא 11 מאנשי המשלחת?