ג'סי אייזנברג: "היהודים פחות אקזוטים מפעם"
הוא צם ביום כיפור, וחוגג שמחת תורה בבית הכנסת של הקהילה הלהט"בית, והוא נוירוטי ומוכשר כמו וודי אלן שליהק אותו לככב בסרטו "קפה סוסייטי". בראיון ל-ynet מספר ג'סי אייזנברג על ביקורו בישראל במהלך צוק איתן ועל המפגש עם גל גדות, ומודה: "אני מבכה על התבוללות היהודים בתרבות"
כשהכוכב היהודי-אמריקאי המתולתל והנוירוטי ג'סי אייזנברג היה נער בן 16, הוא נהג לקרוא קטעים הומוריסטים שכתב וודי אלן ושאב מהם השראה. אייזנברג לא הסתפק בכך, ואף כתב תסריט על וודי אלן הצעיר. "התסריט נשלח לכמה סוכנים והם חשבו שהוא מצחיק, ובסופו של דבר הוא גם הגיע לעורכי הדין של וודי אלן - שלא חשבו שהוא מצחיק, ושלחו לי מכתבים ובהם דרישה שאחדול", גילה אייזנברג בראיון ל-ynet שנערך בפסטיבל קאן האחרון.
כמה שנים אחרי אותה תקרית , אייזנברג קיבל מכתב נוסף, הפעם מלא אחר מאשר וודי אלן עצמו. הבמאי המקשיש ביקש ממנו לככב בסרטו "לרומא באהבה" (2012). אייזנברג נעתר בשמחה ומיהר לשתף פעולה עם אלילו הרוחני הנערץ. למרות זאת, הוא לא העז להראות לו את התסריט ואת הקטעים שכתב בשעתו אודותיו. גם לא אחרי שלוהק על ידו שוב ככוכב הראשי של סרטו החדש "קפה סוסייטי".
"אני חושב שלא יעניין אותו שום דבר שקשור להתעסקות בעבר", מנמק אייזנברג, "הוא קצר רואי במובן החיובי ביותר - וודי ממוקד מאוד במה שהוא עושה. כשאני נמצא בסביבת אדם כזה, אני תמיד מרגיש שאיני רוצה להסיח את דעתו עם האנקדוטות המצחיקות מחיי, בגלל שאני חושב שמה שמאפשר לו להיות כה פורה, זה היכולת להתמקד במה שהוא עובד עליו. וודי יודע שאני מעריץ אותו, אבל אני לא רוצה לדבר אתו על זה יותר מידי, בגלל שאני חושש שזה יפחיד אותו".
ארבע שנים אחרי "לרומא באהבה", אייזנברג שוב קיבל מכתב מאלן, הפעם הוא הציע לו כאמור את התפקיד הראשי ב"קפה סוסייטי". "הוא שלח לי מכתב מודפס - משפט אחד ארוך שמבקש שאשתתף בסרט", משחזר אייזנברג. "זה היה נחמד מאוד. מאחר ועבדתי אתו בעבר, ידעתי כבר שיש לו דרך עבודה ייחודית. וודי יודע שהוא עומד לצלם סרט בתאריכים מסוימים, אז הוא פשוט מבקש משחקנים להשתתף בו, ואם אינם פנויים- הוא פונה לשחקן הבא ברשימה שלו. זה מסלול פשוט מאוד".
הפעם היית יותר לחוץ מאשר בפעם הראשונה?
"כן, כי בפעם הראשונה שעבדתי אתו לא פגשתי אותו בכלל. ב'לרומא באהבה', ניגשתי לסט, ועוזר הבמאי אמר לי: 'תיגש לכאן, תאמר את השורה שלך ונחתוך'. וכך ראיתי את וודי אלן רק מרחוק. שיחקתי את הסצנה, צעקו קאט ושצריך לעבור ללוקיישן הבא. כולנו הלכנו למכונית, ועדיין לא ראיתי אותו. עשינו עוד סצנה כזו, ולא פגשתי את הבמאי. זו הייתה חוויה מוזרה ומשונה, אבל אהבתי את זה, כי בסופו של דבר וודי נותן לשחקן יותר אחריות, ומאפשר לו להישען על האינסטינקטים האישיים שלו, ולא מנסה לעצב כל רגע ורגע. ב'קפה סוסייטי, כבר נפגשנו הרבה יותר".
"קפה סוסייטי" שפתח את פסטיבל קאן ה-69 ונעל את פסטיבל קרלובי וארי ה-51 מגיע אלינו עכשיו. אחרי ששוטט בשנים האחרונות בסרטיו בבירות ובערי אירופה (לונדון, פריז, ברצלונה, רומא), וגיחות קצרות לאמריקה העכשווית, אלן שב לטריטוריה בה הוא שוחה כמו קרפיון באמבטיה: המשפחה היהודית בארצות הברית של שנות ה-30. עלילת הסרט עוסקת בבובי דורפמן (אייזנברג), שמתקשה לשאת את משפחתו ואת עבודתו עם אביו הצורף, ומחליט לנטוש את ניו-יורק לטובת הוליווד הזוהרת.
אחרי קשיי התאקלמות, הוא מחליט בעצת אמו להסתייע בדוד שלו (סטיב קארל) - סוכן שחקנים שעובד עם כל השמות הגדולים ונוצצים. בובי רוקם קשר עם המזכירה התמימה של הדוד (אותה מגלמת קריסטן סטיוארט) ומתאהב בה, מבלי לדעת שהיא המאהבת של דודו. וזה כמובן מסבך את העניינים. "בחציו הראשון של הסרט חשבתי שבובי הוא דמות מתוקה ונאיבית, וניסיתי לשחק אותו כמישהו מתוח, שלא מודע לעצמו, תמים, צעיר, ילדותי. בחצי השני של הסרט הדמות שלי מתבגרת - כמה שנים אחר כך- וניסיתי לשחק אותו כמעין איש עסקים שלו, רגוע ושקול".
אתה מוצא דמיון בינך לבין הדמות הזו?
"כן. כמובן. גם אני נכנס למצבים חדשים בחיים במתח, ואחרי שאני מרגיש בנוח אני הופך לרגוע יותר, מאוזן, בשליטה".
היית אומר שביססת את הדמות שלך ב"קפה סוסייטי" על דמותו של וודי אלן הצעיר, כפי שהוא שיחק בסרטים שלו?
"לא. אם כבר ניסיתי במודע שלא לעשות את זה. ניסיתי במכוון לשחק את הדמות שלי כבחור אמוציונלי, ולא כאדם מצחיק. ניסיתי שלא יהיה מודע לעצמו, שיהיה נאיבי, לא מחוכם, כן ולא סרקסטי בניסיון להפוך את הדמות לשלי. יחד עם זאת, הדמות כתובה בידי וודי אלן, בסגנון שלו וקצב הדיבור שלו. הוא עמד במרחק מטר ממני בכל יום ונתן לי הוראות - אז אני חושב שזה בלתי אפשרי שלא לקחת השראה או להיות מושפע בתת מודע ממנו. אפילו שעשיתי כל ניסיון מודע להימנע מלהידמות לו".
וודי אלן סופג לא מעט ביקורת על חיבתו לנשים צעירות ממנו ושהוא תמיד מציג סיפורי אהבה בין גברים מבוגרים ונשים צעירות בהרבה. מה דעתך?
"ב'קפה סוסייטי' ההחלטה הבוטה יותר של עם מי לצאת מגיעה מהדמות הנשית. שני הגברים מציעים את עצמם, וקריסטן בוחרת אחד. אז ניתן להגיד שהיא חזקה יותר. וודי רואה את העולם באופן מסוים, ואני חושב שהאופן שבו הוא מצייר מערכות יחסים רומנטיות כל כך יוצא דופן, שאי אפשר לקטלג אותן רק תחת התופעה של גבר מבוגר ואישה צעירה. אני חושב שהוא לא כותב דמויות עם גבריות שהיא אקסקלוסיבית מבחינה מגדרית. בדרך כלל הוא מתעסק עם דמויות גברים חרדתיות, חסרות בטחון ומהורהרות, אז אני לא מסתכל על היקף עבודותיו וחושב שהן עוסקות בפער גילאים מוזר וחסר פרופורציה, אלא כמישהו שעוסק בדמות של גבר שלא מתואר באופן נורמלי מגדרית, במערכת יחסית הטרונורמטיבית. נראה שהוא מתעלה על כך".
ב"קפה סוסייטי" יש הרבה הסתלבטויות על חשבון ההוויה היהודית על גווניה השונים. "חבל שבדת היהודית אין העולם הבא. הם היו משיגים הרבה יותר לקוחות", אומרת אחת הדמויות, בעוד שהדמות של אייזנברג פונה לזו של סטיוארט שהיא מציעה לבשל עבורו: "גם אמא שלי מכינה ספגטי וכדורי בשר, אבל כשיהודייה מבשלת משהו, היא תמיד מבשלת את זה יותר מדי כדי להרוג את החיידקים, אז... אני חושב שאעדיף את שלך". הדמות שמגלמת בסרט בלייק לייבלי מספרת שהיא לא פגשה יהודים בילדותה באוקלהומה והם נחשבו אקזוטים ומסתורים.
אייזנברג סבור שחל שינוי גדול מאז שנות ה-30 בכל היחס ליהודים. "היום היהודים פחות אקזוטים ומסתורים. הם נטמעו בהצלחה בתרבות האמריקאית. בשנות ה-30 הם עדיין היו חדשים, מעין תעלומה, לחברה האמריקאית. הם התחילו את תעשיית הקולנוע כי הם הורחקו מתעשיות אחרות. הם הורחקו מלהיות רופאים, בנקאים ועורכי דין. אז הם הקימו תעשייה שלא הייתה קיימת קודם לכן - את תעשיית הקולנוע. באותה תקופה, היהודים נראו כתופעה חדשה ולא מוכרת, וכעת הם נטמעו בתרבות האמריקאית באופן כזה שאפילו בתו של המועמד הרפובליקני לנשיאות נשואה ליהודי. ההתבוללות של יהודים בתרבות הפופולארית, היא משהו שאני מבכה עליו, כי זה אומר שאנחנו היהודים פחות נואשים ורעבים להשיג".
לאייזנברג (32), בנם של זוג מרצים, שגדל בקווינס ובניו ג'רזי, יש זיקה לשורשיו היהודים. הוא אפילו חגג בר מצווה באיחור של כמה שנים מהתאריך המקורי וצם בימי כיפור. בעבר הוא אף סיפר שאם הוא נמצא בחגים בניו יורק, הוא הולך לחגוג שמחת תורה בבית כנסת לקהילה הלסבית, ההומוסקסואלית, הדו מינית והטרנסית. לפני שנתיים בדיוק, הוא הגיע לישראל ("יש לי חברים בישראל וכן קרובים רחוקים. אחד חי ברעננה") בעיצומו של מבצע צוק איתן בעזה. הוא התייצב לכבוד הבכורה של המחזה שלו שהועלה בתיאטרון בית לסין "סיפור ישן חדש" (על סופר יהודי אמריקאי שמבקר קרובת משפחה ניצלת שואה בפולין), שהועלה בתיאטרון, וטייל ברחבי הארץ. "אני מרגיש בטוח בישראל. לא פחדתי לבוא לישראל כי אני לא מרגיש בסכנה", הכריז אז.
שנתיים אחרי, הוא טוען כי הביקור בישראל היה חוויה חיובית עבורו, למרות שהוא מודה כי לשהות במדינה תחת איום רקטות לא היה עניין נעים במיוחד. "הביקור בישראל היה חוויה טובה עבורי, אבל ברור שזה היה נורא עבור אנשים אחרים", הוא מסביר, "לא חוויתי אלימות משום סוג. בעזה היה מסוכן מאוד באותה התקופה, אבל בישראל היה מאוד בטוח. יום אחד הייתי באזור מסוכן בישראל והבטתי מעלה וראיתי את כיפת ברזל יורה טילים לשמיים. בכל מקרה, אני לא חושב שזו סיטואציה נוחה".
לאייזנברג, הסובל מהפרעות של אובססיביות כפייתית, חשוב ליהנות מכל תחומי העשייה. הוא מלהטט בין סרטים עצמאים, כתיבה ובימוי של מחזות וסדרות, והופעה בהפקות גדולות ומנפצות קופות כמו "הרשת החברתית" (הוא גילם את מארק צוקרברג), "האשליה" ו"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", בו הוא היה האיש הרע ונבל העל הססגוני, המגלומן, הזדוני והערמומי לקס לות'ור, אותו גילם בצורה מאוד קינקית וקריפית.
"אני רק דמות תומכת בסרטי הקומיקס הללו, וזה תפקיד שמשלב את הטוב ביותר מהכל. אני לא מצלם כל כך הרבה סצנות בסרטים האלה, אני לא מקבל גלימה וצילומים על רקע מסך ירוק לשישה חודשים. אני מגיע, עושה כמה סצנות נהדרות - ואז הולך. ואז אני מקבל את הקרדיט על השתתפות בפרויקטים גדולים כאלה. אני שמח להיות מקושר לסרטים המעניינים והפופולאריים הללו. אני מרגיש שקיבלתי את הטוב משני העולמות. אין לי גוף שמצדיק דמות של גיבור-על ולכן, במובן הזה, אני מרגיש שאני בר מזל שמעריכים אותי כל כך".
במהלך צילומי הסרט ומסע הייחצנות של "באטמן נגד סופרמן", הוא התוודע כמובן מקרוב לוונדר-וומן, הלא היא גל גדות, עליה יש לו רק מילים טובות להגיד. השניים עתידים להיפגש שיופיעו יחד גם בפרויקט "ליגת הצדק". אחרי שרשרת סופרלטיבים מתבקשת על גדות, הוא מתמצת ב"קשה להאמין שבאנו מתוך מאגר גנים".
איך אתה מתמודד עם התהילה אחרי כל המעריצים שהתווספו בעקבות "באטמן נגד סופרמן"?
"לפעמים אני נמצא בהלם תרבותי, אבל התהילה יכולה להיות שימושית מאוד, במיוחד בקריירה באמנויות. תהילה היא המטבע הנפוץ, לטוב ולרע, ולכן היא מסייעת במובנים רבים. היא גם יוצרת אי נוחות במובנים רבים, כי אתה מאבד את הפרטיות".
