כשהפסקתי להקשיב לאנשים - והתחלתי ליהנות מהחיים

מאז שנרשמתי לחצי מרתון הזה שמעתי רק משפט אחד בשלל וריאציות - "יש עלייה מטורפת שלא נגמרת בתנאי שטח קשים מאוד". אלו שמתקמצנים במילים פשוט סיכמו את העניין במילה אחת - "סיוט". עם המידע הזה אני מסתובבת כבר שבועות וחושבת אם בכלל אני מסוגלת או רוצה לעשות את זה.

(צילום: סולאל פקיאל)

כדי להרגיע את עצמי החלטתי שזה יהיה כמו לידה. גם אז כולן אמרו לי שמדובר בכאבי תופת וכדאי שאקח כמה שיותר מהר אפידורל. לא הייתה אף אחת שאמרה שזה דווקא כאב נסבל וההחלמה מלידה ללא אפידורל פשוטה יותר. כולן דאגו לטפטף לי בכל הזדמנות לדרוש אפידורל מהרגע שאני נכנסת לבית חולים.

החלטתי שאגיע לחדר לידה ואבין על איזה כאב מדובר לפני שאני אומרת את "מנטרת היולדות". בסופו של דבר ילדתי בלי אפידורל. בין ציר לציר פשוט נרדמתי והרופא המרדים לא הסכים לתת לי במצב הזה את הזריקה. אחרי כמה לחיצות חזקות הסתיימה הלידה והכאבים היו נסבלים לגמרי, ובעיקר נשכחו מהר מאוד. בלידה השנייה היה לי ברור שאפשר להסתדר גם בלי אף חומר מאלחש ומפה לשם הגעתי לחדר לידה עם פתיחה של עשר (אמיתי לגמרי).

גם הפעם הרגשתי שהעלייה הזאת היא סוג של "אזהרת אפידורל" שכולם מדקלמים, והחלטתי לנסות ולראות אם באמת מדובר בזוועת עולם. כדי להרגיע את עצמי אמרתי שאם כך הדבר, אני יכולה לוותר על המרוץ הזה.

באימונים בשבועות האחרונים היו לא מעט עליות שכבשנו, וכל פעם חשבתי רק על זו שמחכה לי, שכולם הזהירו אותי ממנה. "כמה היא כבר יכולה להיות גרועה?", חשבתי לעצמי. מצד שני, אם כל כך הרבה אנשים שאני סומכת עליהם אומרים שהיא נוראית אז הם כנראה יודעים על מה הם מדברים.

(צילום: סולאל פקיאל)

השבוע התחילו לי כאבים מוזרים בברך ובכף רגל. לא ידעתי מאיפה זה הגיע פתאום כי לא עשיתי משהו שונה מהרגיל. התלבטתי אם בכלל להגיע לאימון להכרת המסלול (כלומר פגישה אינטימית עם העלייה). שתבינו, היה מדובר בכאבים שבקושי הצלחתי לעלות מדרגות.

בעלי אמר בננושלנטיות של אחד שמכיר אותי - "תלכי ותראי שהכול יהיה בסדר, את סתם בלחץ". האמת היא שתמיד לפני אתגר חדש שקצת מלחיץ אותי צצים פתאום כאבים משום מקום אבל בריצה זה בולט במיוחד. כשהנפש שלי מתביישת לומר בקול רם שהיא מתה מפחד, הגוף מדבר בשבילה.

לטורים הקודמים:

- נמצאה השעה ה-25 - כך מצאתי זמן לרוץ

- "אז למה את רצה אם את כל-כך סובלת?"

- טיול שנתי בגיל 40: תחרות ריצה של יומיים

5:15 - יוצאים למסלול. מתחילים לרוץ והמחשבות רצות במקביל. מגיעה העלייה הידועה לשמצה ואני משתדלת לא להילחץ. כל הזמן אומרת לעצמי שזו עלייה ארוכה וקשה אז כדאי לשמור כוחות. אחרי שני קילומטרים מתלבטת אם לקחת ג'ל שייתן לי קצת אנרגיה כי מרגישה שלא הכי קל לי ויש עוד דרך ארוכה אבל מחכה לרגעים קשים יותר.

בשלב מסוים אני שואלת את זו שרצה לידי ומכירה כבר את המסלול - מתי מסיימים את העלייה, והיא עונה באדישות שסיימנו אותה. "לא יכול להיות!", אני אומרת כאילו מישהו עשה לי עוקץ. "אבל אמרו שהיא קשה, ארוכה ונוראית. אין סיכוי שזה הסוף, אולי את מתבלבלת?". אבל לא, היא לא התבלבלה.

ברגע אחד כל הכאבים נעלמו, כל הלחצים התפוגגו ואחרי עוד כמה קילומטרים שגמענו שאלתי חברה בשקט – "תגידי, זה רק אני או שבאמת העלייה לא הייתה נוראית כל כך?". מסתבר שהיא הרגישה בדיוק כמוני ואמרה שסתם הייתה לחוצה יום לפני בלי סיבה. וככה סיימנו את המסלול היפהפה בהרגשת הקלה עצומה ועם מסקנה אחת ברורה – הגיע הזמן להקשיב קצת פחות לאנשים וקצת יותר לעצמנו. היינו יכולות לחסוך שעות רבות ומיותרות של לחצים ופחדים.

ביגוד ונעליים: אדידס

300 רצים, 5:00 לפנות בוקר, רגע לפני שיוצאים להכיר את המסלול. צפו: