השוק האפור: המפסידות של הקיץ ב-NBA
אוקלהומה ומיאמי לא הגיבו כמו שצריך לעזיבות של הכוכבים, ניו אורלינס איבדה שחקני משנה חשובים ולא מצאה להם תחליפים וברוקלין פיספסה את כל ההזדמנויות להיות שוב רלוונטית. ממשיכים לסכם את שוק השחקנים החופשיים, הפעם עם ארבע המאוכזבות והמאכזבות של הפגרה
מהטורנדו האחרון אפשר כבר לסמן מעכשיו מרוויחות ברורות, קבוצות שידעו לנצל בצורה מיטבית את הסיטואציה החריגה ולשים את היד על השמות הגדולים או השחקנים הנכונים כדי להתחזק באופן משמעותי ומיידי. גולדן סטייט היא כמובן כזאת, וכמוה גם בוסטון (שהתחמשה באל הורפורד), ניו יורק (הקבוצה החדשה של דרק רוז וז'ואקים נואה) ושיקגו (בעלת טריו חדש ובטעם של פעם).
אוקלהומה
מהרגע שנשמע הגונג ושעון החול לקראת ה-החלטה של קווין דוראנט התהפך, באוקלהומה עשו באמת הכל כדי שיישאר, ואכן ברגעים מסוימים היה נראה שהרומן בין הצדדים יימשך. סם פרסטי שלח את סרז' איבקה לאורלנדו, קיבל בתמורה את ויקטור אולדיפו וקלט בזרועות פתוחות גם את ארסן איליאסובה והבחירה ה-11 בדראפט דומנטאס סאבוניס.
זה היה צריך להספיק כדי להשאיר את הכוכב בבית, בטח אחרי שאמר שמדובר ב"מהלך טוב" ועל רקע החברות עם אולדיפו. אבל דוראנט הלך והשאיר את אוקלהומה בפני שוקת שבורה. בניגוד לקבוצות אחרות שהגיע לקיץ הזה עם לוח מטרות ועמדו בחלקן, הקיץ של אוקלהומה עמד בסימן הכל או כלום, בכוונה להתאבד על הנכס החשוב ביותר והאסטרטגי ביותר.
אוקלהומה נכשלה במבחן הזה גם אם עשתה את כל הדברים הנכונים כדי שזה לא יקרה, ובסופו של דבר גם לא באמת התאוששה מהמכה שחטפה. גם אחרי הזעזוע הראשוני היא לא נתנה שום סימן על כוונתה או יכולתה לקום מהקרשים ונשארה דלת-אמצעים, עם טעם של תסכול ואכזבה בפה ומעט כלים רציניים בארסנל פרט לווסטברוק (בעיקר גיבורי הפלייאוף האחרון: אנס קאנטר, אנדרה רוברסון וסטיבן אדאמס).
הטרייד המפורסם בליל הדראפט היה המהלך האקטיבי האחרון שלה (אלא אם מחשיבים את הבאתו של אלכס אברינס), ומאז שדוראנט הלך גם רנדי פוי הלך יחד איתו (דיון ווייטרס כבר בדרך החוצה). קרש ההצלה מבחינתה יכול להיות טרייד שיעביר את ראסל ווסטברוק למיאמי בתמורה לחבילת הטבות הכוללת את גוראן דראגיץ', ג'וש ריצ'רדסון וג'סטיס ווינסלו, שילוב של ניסיון, איכות והגנה.
למהלך כזה יכול להיות ערך לא קטן מבחינת אוקלהומה, אבל כרגע הוא עוד רחוק ולא בטוח בכלל אם יקרה. אם הוא לא ייצא לפועל היא עלולה להישאר קירחת מכל הכיוונים - בלי אפשרות לבנות את עצמה מחדש, עם כוכב אחד ביד (שכנראה יעזוב בקיץ הבא), הרבה כסף בצד ולא הרבה אפשרויות לעשות איתו משהו. בדיוק כמו שקבוצה שלא התגברה על טראומה ספורטיבית ונטישה כואבת יכולה להיראות.
מיאמי
אף שחקן לא עומד מעל המועדון, אוהבים מאמנים לומר אחרי או לפני עזיבות של כוכבי ענק, גם אם המועדון ניסה לעשות כל שביכולתו כדי למנוע מהשחקן לעזוב. אם להאמין לפרסומים האחרונים בנוגע למערכת היחסים המסובכת בין ההיט לדוויין ווייד, כנראה שלמועדון יש חלק לא מבוטל בעזיבה שלו, אבל מהרגע שהיא קרמה עור וגידים השקט המרגיע של הקיץ בפלורידה הפך לשקט מעיק, והמועדון אינו עוד אותו מועדון.
רגשי ככל שהיה הקשר בין "פלאש" למיאמי, דווקא הכסף היה זה שסיים אותו, עניין סמלי משהו כשנזכרים בכך שכסף לא באמת היווה בעיה עבור מיאמי כשרצתה להשאיר אצלה שחקנים הרבה פחות טובים מווייד.
ולחשוב שהשוק הזה התחיל עבורה ברגל ימין, כשחסן ווייטסייד החליט להגיד "לא" מנומס לדאלאס ולהישאר תמורת 98 מיליון דולר לארבע שנים. רק שזה היה הדבר היחיד שראוי באמת לציון בפגרה האחרונה של הקבוצה. אז נכון, דרק וויליאמס והרעמה הגיעו אחרי עונה אישית לא רעה במונחיו בניו יורק, ווילי ריד ו-וויין אלינגטון שהצטרפו מברוקלין הם תוספות חביבות, ג'יימס ג'ונסון יכול להוסיף ניסיון ולעזור מהספסל ולוק באביט הוא שחקן סימפטי, אבל בלי ווייד, בלי לואל דנג שעזב ללייקרס ומבלי שהגיע תחליף ראוי מיאמי היא קבוצה חיוורת שצריכה לאמץ זהות חדשה.
השאלה כרגע היא סביב מי, והיא הופכת לבוערת יותר לנוכח חוסר הוודאות בנוגע למצבו של כריס בוש ומצב רוחו הלא ברור של ווייטסייד, שכבר הספיק להביע את מורת רוחו מהסיטואציה בציוץ מסתורי. ג'סטיס ווינסלו, מהרוקיס הטובים בעונה שעברה, הודה שלא התגבר על האובדן ופט ריילי גילה שהעזיבה הורידה אותו לקרשים. עכשיו הכל מתחבר לטרייד שדיברנו עליו קודם. ראסל ווסטברוק יכול האיש שסביבו מיאמי תתלכד בבוקר שאחרי ווייד, אבל המחיר בעבורו יקר, אולי אפילו יקר מדי.
כמו במקרה דוראנט-אוקלהומה, גם מיאמי נותרה בסיום שוק השחקנים החופשיים ללא הפנים שלה והשחקן הכי מזוהה איתה, ולא הצליחה להתרגל למציאות שונה משום שלא שלטה באירועים או הכינה גיבוי בזמן למקרה שהשיחות איתו עולות על שרטון. אם לא תגיב אליהם בהתאם כבר בקרוב, היא עשויה להכות על חטא בעוד לא הרבה זמן. ווסטברוק יכול להיות דרך אחת להתמודד עם המצב. הדרך השנייה תהיה פשוט טיפוח החומר הקיים, והחדרת האמונה שהוא יכול להסתדר גם ללא המבוגר האחראי.
ברוקלין
בשבוע שעבר כתבנו כאן על ההחתמה המעניינת של ג'רמי לין בברוקלין. מבחינת הנטס מדובר בהליכה על בטוח, שחקן שנמצא במגמת עלייה, עבר עונה כיפית מכל הבחינות והפך את שארלוט לאחת ההפתעות במזרח. מבחינתו של לין זו כבר בחירה בעייתית ומלאה בסיכונים. אפשר לקרוא להחלטה שלו אמיצה ולשבח אותו על הנועזות, ואפשר לנסות ולהבין למה לקח אותה.
מכל היעדים האפשריים, ברוקלין מסתמנת כרגע כמו השידוך הכי מוזר עבור לין בשלב שבו הוא נמצא בקריירה. העונה האחרונה שלה היתה מזעזעת, העתיד מעורפל ונטול בחירות סיבוב ראשון בדראפט (או בשחקנים שאפשר להעביר תמורת בחירות כאלה) ובהווה היא לא עשתה כמעט שום דבר נועז כדי לשפר את מצבה.
הכוכב הגדול ברוק לופז אמנם נשאר, לין צורף, אבל מסביבם קובצו חבורה של מחליפים סבירים (לואיס סקולה, רנדי פוי, גרייביס ואסקז, טרבור בוקר) או סתם שחקנים לא מספיק טובים/טעוני הוכחה (אנתוני בנט, ג'סטין המילטון) שלא ברור איך יתחברו לכדי קבוצה שתשפר עמדות לעומת העונה החולפת. אפילו בשני הקרבות הקטנים שניהלה על טיילר ג'ונסון ואלן קראב (שנשארו במיאמי ובפורטלנד) היא חטפה נוקאאוט, אחרי שראתה איך שתי הקבוצות שלהם משוות את ההצעות שהגישה.
אנדראה ברניאני אולי לא יחסר לאף אחד מבחינה מקצועית, אבל הנקודות והנוכחות של תדאוס יאנג שעזב לאינדיאנה בהחלט כן וגם ניהול המשחק של ג'ארט ג'ק, שנפצע באמצע העונה החולפת ואת החדשה יתחיל בכלל באטלנטה. בויאן בוגדנוביץ' ינסה לעזור עם קליעה משלוש, לופז יהיה התחנה האחרונה בלא מעט התקפות והתוצאה הסופית לא צפויה להשתנות, ובדיוק פה הבעיה. כמו שזה נראה כרגע, הפרויקט של מיכאיל פרוחורוב לא הולך לשום מקום, ובשבועיים האחרונים עשה צעד קטן קדימה רק בשביל לעשות עוד שניים אחורה.
ניו אורלינס
העונה הסדירה המדהימה של גולדן סטייט, ההדחה המפתיעה של סן אנטוניו והאליפות הבלתי צפויה של קליבלנד הרחיקו מעט מאור הזרקורים כמה סיפורי משנה מעניינים, קבוצות ושחקנים שפרחו או התרסקו בצילן ולא זכו להתייחסות מספקת.
ניו אורלינס בכלל ואנתוני דייויס בפרט הם מאותם סיפורים שלא קיבלו את ההבלטה הראויה וצריך לחזור ולדון בהם עכשיו; כוכב-על שגמר את העונה בסוף חודש מארס, כשהקבוצה שלו עמוק בגארבג'-טיים, נפצע שלוש פעמים תוך זמן קצר ומהר מאוד יצא מהמסלול. העובדה שלא נכלל בחמישיית העונה (וגם לא בחמישיית העונה השנייה) ביטלה את בונוס 24 מיליון הדולרים שהיה יכול לקבל אם רק היה משחזר את העונה הנפלאה הקודמת שלו, וזה עוד הדבר הכי פחות גרוע שקרה לו בעונה הזו, שבה לא רק הוא נפצע אלא גם עוד כמה.
העניין הוא ששוק השחקנים החופשיים לא החזיר את הקבוצה הזו לעמדה שבה היא הופכת לרלוונטית שוב. אם כבר, אז ההיפך הוא הנכון. חוזה העתק של דייויס לא מאפשר לדל דמפס ואלווין ג'נטרי הרבה אפשרויות תמרון, ובשבועיים האחרונים הכביד עליהם עד כדי כך שהם פשוט הפגינו אדישות מוחלטת לנוכח הטירוף המשתולל סביבם.
בשתי החזיתות החשובות בקיץ האחרון של הפליקנס - השארתם של אריק גורדון וראיין אנדרסון שסיימו חוזים - ניו אורלינס קפאה על השמרים ובמובן מסוים גזרה על עצמה עונה מבוזבזת
נוספת. היא איפשרה להם לייצר מושבה ניו-אורלינסית ביוסטון, והפכה את מצבו של דייויס למתסכל אפילו בהשוואה לתקופות קודמות בציר הזמן של הפרנצ'ייז. אם אז ה"תלונה" המרכזית בהקשר אליו הייתה שהצוות המסייע שעוטף אותו לא איכותי, מה נגיד על השחקנים שעומדים לרשותו כרגע?
אנדרסון תוגמל כהלכה על אחת מהעונות הטובות בקריירה שלו (17 נקודות ו-6 ריבאונדים בממוצע למשחק) ויותר מהכפיל את שכרו, גורדון חבר אליו והשאיר את דייויס בנקודת הזמן הנוכחית נטוש בחזית, ללא אף קלף סודי בחפיסה או מישהו שיגרום לו להאמין שהעונה הוא יכול לחזור לפלייאוף. כאילו שזה לא מספיק, המועדון הודיע לאחרונה שטייריק אוונס הפצוע בברכו לא יהיה מוכן בזמן לפתיחת העונה – עוד מכה מוראלית לקבוצה שישבה בחיבוק ידיים לאורך כל הקיץ.
במצב הזה לתקווה היחידה שעוד נותרה לדייויס כרגע קוראים באדי הילד, המפציץ מאוקלהומה, שמגיע לליגה הטובה בעולם אחרי עונה מעולה במכללות. לא בטוח שרק ההילה סביבו וההשוואות המחמיאות מדי לסטפן קרי יספיקו כדי לעזור לדייויס להרים את הראש לקראת העונה הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
