אוסלו לא מת, הוא חי על הבמה בניו יורק
הסכמי אוסלו החלו כרעיון של אזרח נורבגי אחד - טרייה רוד לארסן, וסיפורם מוצג בנקודת מבטו במחזה בניו יורק. הנציגים הישראלים והפלסטינים חושדים, מתיידדים, מתווכחים, שותים וצוחקים על ערפאת - ועל הדרך עושים היסטוריה. בני אדם שהתגברו על הפחד וניסו לשנות. גם שמעון פרס שם
ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין. מפגע בודד, יגאל עמיר שמו, התנקש בראש ממשלת ישראל ושם קץ לתהליך המדיני שהוא הוביל. אדם אחד ששינה את ההיסטוריה במו ידיו. הוא הרג מנהיג נערץ וגם את התקווה של רבים כל כך לשלום עם הפלסטינים. מפתיע לגלות שהתקווה הזו, שנשענה על הסכמי אוסלו שגובשו כשנתיים לפני כן, התחילה גם היא כגחמה אישית. יוזמה פרטית של אזרח נורבגי בשם טרייה רוד לארסן, שניסה לעשות מעשה - ולהניע בעצמו מהלך שישנה את המזרח התיכון. משהו שאינספור פוליטיקאים מקצועיים נכשלו בו לפניו.
בראייה לאחור, ברור שבדו קרב בין שני הגברים הללו, הרוצח יצא כשידו על העליונה. שלושת הקליעים שירה מאקדחו פגעו פגיעה אנושה ברבין ובתהליך השלום שהוביל. עמיר שבא "להציל את ארץ ישראל" זכה לשירי הלל בחוגים מסוימים בחברה והפך לידוען, בעוד שלארסן החיוור שפעל מאחורי הקלעים - נותר שם באלמוניותו. ואם את האירוע המכונן של רצח רבין ראינו שוב ושוב נגד עינינו בתיעוד המצמרר בטלוויזיה או בשחזורים הקולנועיים שלו, הרי שמה שהתרחש בהסכמי אוסלו נותר בצל - הרחק מהעין הציבורית. שלוש יריות, דם וראש ממשלה מת הם חומר אטרקטיבי יותר מסדרה של מפגשים סודיים בין דיפלומטים על כוס קפה ולקס מעושן.
אותם מפגשים מקבלים כעת במה משלהם במחזה "אוסלו", שעלה לאחרונה על במת לינקולן סנטר בניו יורק. יריות אין בו, אבל הוא כן מציג את המהלכים מאחורי הסכמי אוסלו - דווקא דרך הכוונת של לארסן. הסוציולוג הנמרץ ואשתו מונה יול, אשת משרד החוץ הנורבגי, הם גיבורי ההצגה המעשירה והמרתקת, הלא פעם משעשעת, שביים ברטלט שר על פי המחזה שכתב ג'יי.טי. רוג'רס, בהסתמך על ראיונות עם בני הזוג. מופיעים שם גם הדמויות של יוסי ביילין, אורי סביר, יאיר הירשפלד, רון פונדק, עו"ד יואל זינגר ושמעון פרס מהצד הישראלי, מהצד הפלסטיני אבו עלא וחסן עספור, ומהצד הנורבגי שר החוץ יוהאן יורגן הולסט, וסגנו יאן אגלונד. אבל על כולם מנצחים לארסון ויול בגילומם של ג'פרסון מייס וג'ניפר אילי.
"אוסלו" היא הפקה צנועה ודי דלה. הבמה שלה עירומה כמעט לחלוטין, שולחן, כסאות, דלת - תפאורה גנרית של חללים פנימיים באשר הם. זו יכולה להיות מסעדת טנדורי בתל אביב בה הגו לארסן וביילין את התוכנית, סלון ביתם של בני הזוג באוסלו שם הם מבשרים לשר החוץ ורעייתו על מעלליהם, או טירה מחוץ לעיר שבה נפגשים לראשונה הירשפלד ופונדק עם הנציגים הפלסטינים - זהו המיקרוקוסמוס שיצרו לארסן ורעייתו מונה, ויש בו רגעים אינטימיים, מפגשים בין אישיים, סערת רוחות, משברים, פשרות והמון הומור וגם אלכוהול.
במשך כשלוש שעות מתחוללת הדרמה הגדולה של המשא ומתן הסודי באוסלו - מהלך חשאי שהתנהל בשלביו הראשונים מתחת לאף של רבין ופרס, מתחת לאפה של הנהגת אש"ף ומתחת לאפם של האמריקנים שערכו במקביל משא ומתן רשמי בוושינגטון, לא ישיר כמובן - כיוון שבאותם ימים אסור היה לישראלים על פי החוק לפגוש בנציגי אש"ף. לכולם היה ברור שהערוץ הזה ייכשל, ולכן היה זה לארסן, סוציולוג בכיר ששהה תקופה ארוכה במזרח התיכון והתאהב באנשיו, שלקח יוזמה עצמאית והציע לפרוץ מסלול אלטרנטיבי.
הרעיון היה להפגיש נציגים ישראלים ופלסטינים פנים מול פנים - הרחק מעיני התקשורת שמופנות לוושינגטון, ומביל קלינטון ואנשיו שעיניהם תמיד היו מופנות כלפי עצמם - ולהניע מנגנון של מפגשים ישירים בסביבה תומכת ונעימה, לעתים הדוניסטית. הוא גם הציע לא להתחיל מיד עם העיקר, אלא ללכת צעד אחר צעד, שלב אחר שלב, לדון בסוגיות השונות - תוך כדי בניית אמון בין הצדדים.
בני הזוג הנורבגים מקפידים להישאר בצד במחזה. הם רק מארחים, לא מתווכים. הם לא נכנסים עם הנציגים לחדר הדיונים, הם - וגם אנחנו - פוגשים אותם בחוץ בחדר האירוח, כשהם נפתחים כאנשים. אויבים, אבל עדיין בני אדם.
תהליך בניית האמון היה קריטי בין שני הצדדים שמעולם לא נפגשו. ואכן, הנציגים הישראלים והפלסטינים נעים תדיר הלוך ושוב על ציר הרגשות האנושיים - בין פחד, חשדנות ושנאה, לבין חברות, חיבה ותקווה. כמו במשא ומתן מורכב, גם פה אחרי כל צעד קדימה מגיעים שניים אחורה, בסופה של כל פריצת דרך יש מבוי סתום, בסיומו של כל ויכוח שמתלהט מגיעה כוסית של וויסקי משובח ורגיעה. זה מרגיש קצת כמו מסלול מכשולים ארוך ומייגע, אבל ככה זה בחיים. וזה מה שהמחזאי רוג'רס מבקש להמחיש לקהל, בצירוף כמה רגעים משעשעים - רבים מהם נסובים סביב דמותו של יאסר ערפאת, מעין שק חבטות הומוריסטי עבור כל הנוכחים - הישראלים, הנורבגים, אפילו חבריו הפלסטינים. כולם רואים בו נוכל ערמומי.
לרגעים "אוסלו" נראה כמו אחד מאותם מחזות האבסורד, כשבשעת לילה מאוחרת, אחרי שעות שיחה רבות ובעיות ללא פתרון, יוצאים המתדיינים להפסקה בחדר האירוח ביחד עם המארחים הנדיבים שלהם טרייה ומונה. הם מפסיקים לדבר פוליטיקה (כלומר, מנסים להפסיק) והיחסים האישיים יוצאים החוצה, ואיתם גם בני האדם שמאחורי המדינאים: אבו עלא הפרגמטי (בגילומו של השחקן האמריקני ממוצא איראני אנתוני עזיזי) וחסן עספור הצעקן חמום המוח שפיו פולט תדיר סיסמאות סובייטיות ישנות (בגילומו של דריוש קשאני יליד טהראן).
האקדמאים הירשפלד (דניאל אורסקיס) ופונדק (דניאל ג'נקינס) הם הנציגים הישראלים והלא רשמיים - המוצגים כמעין ליצנים חסרי מזל מהזן של רוזנקרנץ וגילדנשטרן. אך מי שגונב את ההצגה הוא אורי סביר, שעם הגיעו לאוסלו מניע את המשא ומתן קדימה, וגם את מפלס הסקס אפיל. מנכ"ל משרד החוץ מופיע פה כגבר הורמונלי, בנוי היטב, שנוהג בגישת קאט דה בולשיט בגילומו של מיכאל ארונוב. ומה עם פרס? לפי המחזה שר החוץ נכנס לעניינים רק בשלב מאוחר של השיחות, ומפליא שהוא מגולם באופן דומה בכל העולם - מטוביה צפיר בישראל ועד אורסקיס בתפקיד כפול בניו יורק - עם המצח הגבוה והמבטא הכבד.
איפיון הדמויות לא פעם נראה לא אמין - זה מה שמדינאים עושים כשהם מתכנסים למשא ומתן? אז כן, כנראה. לפחות כך מעידים בעלי הבית. כדי לפרוץ דרך מדינית צריך לנער את הפרוטוקול, ולהיות יצירתיים. גם אינטימיים. מה שנעשה במרחב האישי בכל זאת משפיע על המרחב הציבורי, אפילו הבינלאומי. לא פעם תוהים השניים האם הם נסובים סביב שולחנה של ההיסטוריה, או שההיסטוריה נסובה סביב שולחנם. לעתים מונה, השקולה בין בני הזוג, נדרשת להזכיר לבעלה הנמרץ "אסור לך להתערב בדיונים עצמם. זה לא קשור אליך".
הרצון הטוב, המוטיבציה, אולי גם התמימות של בני הזוג, הובילו אותם לאחד המהלכים הגדולים והחשובים במזרח התיכון. רבים שילמו עליו מחיר, ובהצגה הם לא חפים מביקורת עצמית כשהם שואלים האם קיבלו את ההחלטה הנכונה.
