שתף קטע נבחר

"אני רועדת מפחד מלראות אותם"

"והיא מגוללת את הסיפור שלה. בסיס חיל האוויר. דרום הארץ. מספרת לי על החבר שהכניס עוד חבר ועוד שניים. שניים לא עשו כלום. שניים כן. אחד ביקש לצלם את זה. מפחדת. לא יודעת אם להגיש תלונה". שני שטלריד, המסייעת לנפגעות תקיפה מינית, משתפת

"היי, שני", היא כתבה לי בתחילת אפריל. נ' אמרה לי לפנות אלייך.

 

והיא מגוללת את הסיפור שלה. בסיס חיל האוויר. דרום הארץ. מספרת לי על החבר שהכניס עוד חבר ועוד שניים. שניים לא עשו כלום. שניים כן. אחד ביקש לצלם את זה. מפחדת. לא יודעת אם להגיש תלונה.

 

לטורים הקודמים:

"לא רואים עלייך שנאנסת"

"אני לנצח ילדה בת 9 שנאנסה בשלג הפולני"

 

"למה נטפלים לקצב? למה להקיז לו את הדם? מה רוצים ממנו? מסכן. שיירדו ממנו."

 

הפעם הבאה שהיא כותבת לי היא כשהיא מבולבלת ולא יודעת מה לעשות. בעצתי, היא מספרת למפקד שלה. הוא אדם טוב, היא סיפרה לי. "אני סומכת עליו". ספרי לו, אמרתי לה אז. בואי נראה מה הלאה. מה הוא מייעץ לעשות. "אני לא יודעת אם להגיש תלונה". היא שוב חוזרת ואומרת.

 

לוקחת על עצמה את "הרס החיים" של מי שאנס אותה

כואב לה הלב על אחד מהם. כואב לה הלב על אחד מהם. היא מרחמת עליו, היא כותבת לי. כי כבר יש לו תיקים במשטרה. והיא, כמו נפגעי עבירות מין רבים, לוקחת על עצמה את "הרס החיים" של מי שאנס אותה. כאילו שהיא אשמה. יש לי נפגעת שסיפרה לי שהדוד שלה, אח של אמא שלה אנס אותה, אני מספרת לה. כדי להשתמש בדוגמא אחרת, שלא קשורה בה אישית.

 


 

 

כדי שהיא תוכל להבין בעצמה. אמא שלה אמרה לה שלא תספר, כי היא תהרוס את המשפחה. את לא הורסת, הוא הרס. אני מספרת לה שכך עניתי לה. אל תקחי על עצמך את העונש של הפשע שפשעו בך. הם הביאו את זה על עצמם.

 

"סך הכל הוא כבר אדם מבוגר. הבריאות שלו לא משהו. הוא לא מסוכן לציבור."

 

בפעם הבאה היא כותבת לי שהיא מרגישה אשמה כי היא הלכה איתם. מרצונה החופשי. "בהתחלה קפאתי", היא כותבת לי. ואני כותבת לה על אלפי מחקרים שהוכיחו שקפאון היא אחת התגובות השכיחות ביותר במצבי טראומה, במצבי פחד. שלא תכעסי על עצמך, את שומעת? גם אם רצית ללכת איתם, לא ביקשת אונס קבוצתי מצולם, נכון?

 

"זה בגלל שהוא מזרחי, נכון? שכולכן נטפלות אליו."

 

היא כותבת לי שוב כעבור כמה ימים. "מצטערת שלא הייתי בקשר, היא אומרת. עד עכשיו הטלפון שלי היה אצל המשטרה. בסופו של דבר הגשתי תלונה". אני גאה בך כל-כך, מתוקה. אני אומרת בהתרגשות של הבנה שהיא נלחמת עבור עצמה. שזה מדהים אחרי כל-כך מעט זמן. גיבורה.

 

"יש אנשים שצולבים אותי. אולי עדיף לוותר כבר על הכל"?

אבל היא כותבת לי על הכתבה שהתפרסמה יום לפני. הכתבה שמספרת על חשודים באונס ומעשה סדום מבסיס חיל האוויר. ארבעה. היא כועסת. "אלה לא היו ארבעה", היא מתקנת. "רק שניים. אבל השניים האחרים ידעו ולא עשו כלום. בכל זאת, זה לא מדוייק". הם כותבים את הסיפור שלה ולא מדייקים. ונפגעת תקיפה מינית, שנגזל ממנה הרצון החופשי, רוצה להחזיר לעצמה שליטה. כועסת. "זה קשה. כמעט ביטלתי את התלונה אתמול", היא מוסיפה. ואני מחבקת מילולית.

 

"גם רוצחים מקבלים שליש. גם הם מקבלים קיצור. למה לא מגיע לו גם?"

 

היא כותבת לי באותו היום בלילה. מתנצלת על השעה. "אני פשוט לא מצליחה לצאת מזה וכל היום אני רואה מה כותבים עליי ואלה דברים לא נכונים. הטוקבקים האלה מבלי להכיר אותי. יש אנשים שצולבים אותי. אני פשוט לא רוצה. אולי עדיף לוותר כבר על הכל"? והיא ממשיכה. כואב לה מדי. מכאיבים לה מדי. שוקלת ללכת למשטרה בבוקר ולבטל את התלונה. קשה. קשה.

 

"גם יגאל עמיר לא יצא לחופשה ורוצחים אחרים כן. כן, הוא שונה. הוא נשיא מדינה לשעבר."

 

ההודעה הבאה היתה הודעה בשלב ההוכחות. שלושה מהם בכלא הצבאי. אחד מהם הסכים להעיד אמת. אז הרחיקו אותו מהבסיס. "אני לא מבינה", היא כותבת לי. "הוא יוכל לעשות את זה לבנות אחרות בבסיס החדש". היא מספרת לי שהם יקבלו תאריך למשפט אחרי שלב ההוכחות וכותבת שהיא מעדיפה לסגור עסקת טיעון. קשה לה לעבור את זה שוב. היא לא מסוגלת. קשה.

 

אף אחד לא חונן את הנפגעים. אף אחד לא מקצר להם את גזר הדין.

 

ביולי היא שולחת לי כתבה על אונס נוסף בבסיס חיל אוויר אחר בדרום. היא מספרת שחברים שולחים לה את הכתבות האלה ואומרים לה שזה בזכותה. שבחורות אחרות מעזות לפתוח את הפה. בזכותה. בזכות האומץ שלה. היא כבר כותבת חזק. כותבת שזה מחזק אותה. כותבת "בעזרת השם, שבוע הבא יהיה כבר תאריך למשפט ואז יקבלו את מה שמגיע להם".

 

נשיא מדינה שהורשע באונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית. יודעים כמה זה קשה להוכחה? במיוחד כשמנסים לשבש את החקירה...

 

באוקטובר, היא מספרת שבנובמבר מתחיל המשפט. היא כותבת "אני רועדת מפחד מלראות אותם". אני שואלת אם היא רוצה שאגיע לתמוך. היא שמחה. ואז חוזרת להגיד שאסור. בית דין צבאי. אני יכולה לתמוך רק מאחורי הקלעים. זה חייב יהיה להספיק. והיא מתחילה את ההליך המשפטי מולם.

 

הוא לא עשה את הדבר הבסיסי שזה להודות ולהכיר במעשיו. הוא לא יכול להשתקם אם לא לקח אחריות. כל בוקר הוא אומר "מודה אני". אז שיודה.

 

בינואר היא מספרת לי ששלחו לה כתבה. אחותו של אחד מהם התראיינה. גינתה אותה. המציאה שקרים. "אני לא יודעת איך להתמודד עם זה", היא כותבת. שלחי לי. תני לי לקרוא, אני מבקשת. אני קוראת וכותבת לה. זה ברור שהיא תסנגר על אחיה, אני כותבת לה. יקרה, כולנו מגנים על משפחתנו. גם לרוצחים יש משפחות. גם לאנסים יש סנגורים. "זה מבלבל אותי", היא כותבת.

 

לא ביקשנו להוציא אותו להורג. רק למצות איתו את הדין. בדיוק כפי שהוא אמר בזמנו, "אני לא נשיא רחום, במיוחד לא בעבירות כמו עבירות מין". הלוואי ונהיה ציבור לא סבלני כלפי עבירות מין.

 

 פברואר.

 

מרץ.

 

אפריל.

 

ממשיכה. בכל הכוח.

 

מערבולת של בלבול, חוזק, חולשה, רגשי אשם, בושה, עימותים, פחד, המון פחד.

 

אמצע יולי - אני בדרך להתראיין ב"צינור לילה" על קמפיין חדש בשם "מחבוש לך" כנגד השחרור המוקדם של נשיא לשעבר שהחליט לגזור חיים שלמים של החלמה על נפגעות ולא מתבייש לבקש לחון אותו, לחמול עליו, והיא מתרגשת מהמשפט שמתקיים למחרת. אנחנו מדברות למחרת בבוקר בטלפון. לפני. היא חסרת נשימה. ואז היא מתקשרת מתנשפת כמו אחרי מרתון. בקושי מצליחה לחבר מילים. "הם הורשעו, שני. בכל סעיפי האישום". דמעות אושר. נצחון גדול. "אני מאושרת בשבילך", אני אומרת לה. אני דומעת.

 

רגשי אשם, בושה, בלבול, של חולשה, של עוצמה, של נצחון

נהג המונית שלקח אותי מתחנת הרכבת לאולפן, ושאל על מה מראיינים אותי. ואני עונה לו : "על קצב". ואני מחכה. סקרנית לשמוע את תגובתו והיא לא מאחרת לבוא - "את יודעת מה אני חושב? לנציגי ציבור אסור לקצר עונשים. בכל פשע. בטח לא למי שאנס. איזה פשע מגעיל".

 

"את כבר לא בתולה יותר. המילים שתמיד ייחרטו לי בזכרון", היא סיפרה לי. והיא בתוך הצפת רגשות כבר כל-כך הרבה זמן. רגשי אשם, בושה, בלבול, של חולשה, של עוצמה, של נצחון. "זה יילך ויבוא", אני מסבירה. "זה יצוף. רוצה שאהיה כנה"? אני שואלת. "זה יצוף כל כמה זמן למשך כל חייך. זה המצב. אז תלמדי לקבל את זה. שזה חלק ממך. מסך חוויותייך. כולל התמונות שעולות בראש. כולל הרגשות המעורבים שבזה. תבכי את זה החוצה. מקלחת חמה. לשטוף הכל. מחר יום חדש".

 

 

  • שני שטלריד, אמא של עמית וטל. לאחר שחשפה בתקשורת את סיפור האונס האישי שלה והשיקה את ״קמפיין האותיות״ , ו״לא לבושה״ , היא הקימה את עמותת ״אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית״ ומאז היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, תוך ליווי מאות נפגעים והעברת הרצאות בנושא.

 

 

  • מעבר לקווי הטלפון של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ממתינות מתנדבות לנשים ומתנדבים לגברים, להקשיב ולשוחח באנונימיות מוחלטת. אתם לא לבד. התקשרו 1202 לקווי סיוע לנפגעות תקיפה מינית ו-1203 לנפגעי תקיפה מינית.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים