חלום שהיה באמת: הסיפור של "דרים טים 92"
ההפסד באולימפיאדת 88', תיקון העיוות ההיסטורי, הטלפון הראשון למייקל ג'ורדן וההתלבטות שלו, הסאגה סביב אייזאה תומאס, ההפסד לחבורת ילדים וההיסטריה ברחובות ברצלונה. 24 שנים אחרי שחוללה היסטוריה, אסופת השחקנים הטובה ביותר בתולדות הספורט ממשיכה להשפיע על חיי כולנו
בעוד שבועיים, תעלה נבחרת ארצות הברית בכדורסל על הפרקט בריו. לברון ג'יימס וסטפן קרי לא יהיו שם, אבל עם שחקנים כמו קווין דוראנט, קיירי ארווינג ואחרים – זו עדיין נבחרת כדורסל מדהימה.
לפני המשחק, במהלכו, או אחריו, כתב מסוים או עורך, איפשהו בעולם, יחבר את המילים "דרים טים" (נבחרת חלומות) לשמה של נבחרת ארה"ב של 2016. כי הרי תמיד לימדו אותנו שזהו השם של נבחרת הכדורסל הכי טובה בעולם, לא?
אז זהו, שלא. מדובר בחילול השם. לא פחות. השם המפורש שייך רק לנבחרת אחת – לנבחרת של 1992.
"לא הניצחון חשוב, אלא ההשתתפות"
הסיפור של "הדרים טים" (כינוי שהטביע המגזין "ספורטס אילוסטרייטד") מתחיל בכלל ב-1988, כאשר חבורה של שחקני מכללות דוגמת דייויד רובינסון, מיץ' ריצ'מונד ואפילו ווילי אנדרסון (ההוא ממכבי ת"א? "לשחרר את ווילי", זוכרים?), הפסידה לברית המועצות של ארווידאס סאבוניס בחצי גמר אולימפיאדת סיאול.
כשהברון פייר דה קוברטן "ילד" את המשחקים האולימפיים החדשים וטבע את הסיסמא "לא הניצחון חשוב, אלא ההשתתפות", הוא למעשה קבע כי האולימפיאדה נועדה לחובבנים. תפיסת היסוד התפוררה עם השנים, אבל בכדורסל נשארה כשהייתה, מלווה במחשבה עקומה – הרווחת כסף מכדורסל ושיחקת באירופה? אתה חובבן. הרווחת כסף ושיחקת ב-NBA? אתה מקצוען.
את העיוות ההיסטורי, יחד עם רצון אמיתי להפוך את הכדורסל לכוח משמעותי, תיקן בוריסלאב סטאנקוביץ', הבוס הגדול של פיב"א. בארה"ב לא עפו על הרעיון. הרי הם ממילא היו קוראים לזוכת ה-NBA "אלופת עולם", אז למה להתאמץ? אבל דייויד סטרן, אבי תורת ההתרחבות הגלובאלית של הליגה, דחף לאישור המהלך.
ירום הודו מתלבט
אבל כל זה לא היה קורה, לפחות לא בעוצמה ובמשמעות ההיסטורית שלו, אלמלא שחקן אחד – מייקל ג'ורדן. 1992 היא שנה בה הכדורסל כבר היה שייך לו בלעדית. אלוף NBA פעמיים, 3 פעמים MVP ובדרך הבטוחה להיות הכדורסלן הטוב בהיסטוריה.
ובגלל זה, שיחת הטלפון הראשונה שנעשתה על ידי רוד ת'ורן, חבר הוועדה המארגנת של הנבחרת, הייתה לג'ורדן. ירום הודו לא ממש שש לתפקיד. הוא הרי כבר היה באולימפיאדת 84' וכבר זכה בזהב, אז בשביל מה לוותר על 90 ימי גולף פנויים בקיץ? "אולימפיאדה זה דבר גדול יותר מגמר NBA", הסביר לו ת'ורן. "קודם תגיד לי מי בנבחרת, אחר כך נראה", ענה לו הוד אוויריותו.
שיחת הטלפון השנייה של ת'ורן הייתה למג'יק ג'ונסון. אותו מג'יק ששלט בליגה בעשור הקודם, אבל בקיץ 91' הודיע על פרישה דרמטית לאחר שנגיף ה-HIV התגלה בגופו וכששחקנים בליגה מסרבים לשחק עמו או נגדו, מפאת החשש מהלא נודע. מג'יק הסכים ישר. זו הייתה שיחת "גאולה" עבורו.
השיחה השלישית הייתה ללארי בירד, עוד שליט של שנות ה-80' שהיה על סף פרישה עם גב דפוק ורגליים גמורות. אם מג'יק הסכים – תהיו בטוחים שגם בירד בפנים. האפשרות לסיים את הקריירה יחד עם הנמסיס והחבר הכי טוב שלו, הייתה כמו חלום.
לאחר מכן הגיעו השיחות לדייויד רובינסון, פטריק יואינג, קארל מאלון, ג'ון סטוקטון, סקוטי פיפן, כריס מאלין, צ'ארלס בארקלי וקלייד דרקסלר ולבסוף שוריין מקום אחד בנבחרת לנציג המכללות – כריסטיאן לייטנר. 11 שחקנים בפנים עכשיו רק חסר אחד. הראשון ברשימה.
ת'ורן חזר למייקל ואמר לו – זו הנבחרת. מייקל הסכים. וכך נולדה לה "אסופת השחקנים הגדולה ביותר שהתכנסה לה יחדיו בתולדות הספורט", כפי שכינה זאת השדר האגדי מארב אלברט. כך נולדה לה "הדרים טים".
"איש לא רצה לשחק עם אייזאה"
רק שמישהו היה חסר. ולא, זה לא שאקיל אוניל שבראייה היסטורית היה עדיף כנציג מכללות על לייטנר, אבל באותה תקופה היה רק שני למי שזכה בשתי אליפויות רצופות עם מכללת דיוק. היה חסר אלוף NBA פעמיים והרכז הטוב בליגה – אייזאה תומאס מדטרויט. אותה דטרויט של צ'אק דיילי. אותו צ'אק דיילי שנבחר לאמן את הנבחרת.
אז איך מאמן לא נלחם על השחקן הכי קרוב אליו? האגדה מספרת שמייקל ג'ורדן, הנפגע העיקרי משנות "הבאד בויז" של דטרויט ו-"חוקי ג'ורדן" (תפיסה הגנתית קשוחה ואגרסיבית שניסתה לנטרל אותו), הטיל וטו על צירופו של תומאס. אבל האמת רחבה יותר.
"איש לא רצה לשחק בקבוצה הזו עם אייזאה", סיפר שנים לאחר מכן מג'יק ג'ונסון. תומאס היה המנהיג של הקבוצה המלוכלכת בתולדות הענף, ובמאי 91', קצת לפני הבחירה הרשמית לסגל, הוא הרס במו ידיו את הסיכוי לבחירה, כאשר 8 שניות לסיום סדרת גמר המזרח, כששיקגו סוף סוף מצליחה לגבור על דטרויט, הוא הוביל את כל שחקני הספסל אל חדר ההלבשה בלי לחלוק שום כבוד למנצחים, באקט שספג טונות של ביקורות. תומאס ידע לנצח מלוכלך, הוא לא ידע להפסיד נקי.
כאן זה לא אולסטאר
האימונים הראשונים של הנבחרת נערכו ביוני 1992. לאחר כמה ימים באווירת אולסטאר נינוחה, התקיים משחק אימון פנימי סגור לתקשורת מול שחקני מכללות מובילים, ביניהם כריס וובר. נבחרת החלומות זלזלה, מסרה יותר מדי - וחטפה בראש. ילדים בני 19 ו-20 הצליחו לגבור על מי שיהפכו להיות כמה מהשחקנים הגדולים בתולדות המשחק.
זה לא היה מקרי. צ'אק דיילי "גרם" לזה לקרות. הוא שינה הרכבים, לא הפסיק עם חילופים והשאר את מייקל ג'ורדן זמן רב על הספסל. והם קיבלו בראש. למעשה, התמונות למאורע ההיסטורי נחשפו רק 20 שנה לאחר מכן, בסרט הדוקומנטרי הנפלא אודות אותה נבחרת (סרט שהיווה השראה לכתבה שלפניכם).
צ'אק דיילי ביצע בגאונות את הדבר הקשה ביותר – גרם לנבחרת החלומות להפסיד. הוא הוריד את הסופרסטארים לקרקע, כי הבין שרק כך יקשיבו לו. הוא גרם להם להבין שזה לא אולסטאר, שיש אפשרות אמיתית שיפסידו, שזה הגיוני. ושזה יהיה נורא.
זה היה ההפסד האחרון של נבחרת החלומות.
צ'ארלס בארקלי – הפרצוף של אמריקה
אחרי הדרמות, הגיע החלק הקל – המשחקים. בדברי ימים ייכתב כי הדרים טים החלה את דרכה במפגש ראש בראש מול קובה באליפות האמריקות במאבק על כרטיס לאולימפיאדה. בהתחלה שחקני קובה ירדו על הברכיים כדי להצטלם עם שחקני ארה"ב, בסיום הם חטפו 79 הפרש.
אפשר לדבר על הכדורסל שהוצג בטורניר האולימפי. על ההתקפות המתפרצות עוצרות הנשימה, על שיתופי הפעולה הנפלאים בין מג'יק לבירד, מייקל לפיפן, סטוקטון למאלון. אפשר לדבר על משחקים שנגמרים בהפרשים של 68, 33, 42, 44, 41, 38, 51 ו-"רק" 32 מול קרואטיה בגמר.
אבל צריך לדבר על הבום העוצמתי שנשמע ברחבי ברצלונה. בום של "להקת הרוק" הכי פופולרית בהופעה של שבועיים. צרחות בעלייה לאוטובוס, צרחות בירידה, צרחות ביציאה מהמלון. עשרות ומאות שמחכים לתפוס מבט חטוף. שומרי ראש הוצבו על כל אחד, המשחקים היו מפוצצים ורועשים, שחקי היריבות ביקשו להצטלם... במהלך המשחק! מייקל ג'קסון מחופש לנבחרת כדורסל הגיע העירה.
ועם כל הכבוד לג'ורדן, מג'יק או בירד – הפנים של דרים טים 92' היו הפנים של צ'ארלס בארקלי. הוא לא רק היה הקלע המוביל בטורניר, אלא גם הלב, הנשמה והפרצוף שלה, לטוב או לרע.
"אני לא מכיר את אנגולה, אבל אני יודע שאנגולה בסכנה", אמר בשחצנות ויהירות אמריקאית טיפוסית לפני משחק הפתיחה. אותו משחק בו גם שלח מרפק מלוכלך לשחקן אנגולי, כשלוח התוצאות מראה 50 הפרש. הוא נתפס כאמריקאי המכוער, אבל גם כאמריקאי היפה – כוכב פופ, מתחבב על כולם, מתחבר לכולם, יוצא לכפר האולימפי ועושה חיים. הוא היה הפנים של אמריקה.
מציאות חדשה
ארה"ב זכתה בזהב, כצפוי. היו בנבחרת ההיא 11 שחקני היכל תהילה עתידיים, 10 שחקני טופ 50 בכל הזמנים, שחקנים שיזכו יחדיו ב-23 אליפויות NBA ואינספור תארים אישיים – אבל כפי שרבים העידו מגוף ראשון, היה זה הרגע הגדול ביותר בקריירה שלהם. כי הם הבינו אז, והם מבינים היום, שזה היה גדול יותר מכל מה שאי פעם השתתפו בו.
הייתה זו הפעם הראשונה בה ה-NBA, במלוא הדרה ועוצמתה, הגיעה לעולם הישן, לאירופה. למקום שהכיר אותה רק פעם או פעמיים בשבוע, דרך העיתונים או מול המסך בעיניים טרוטות באמצע הלילה. היא נחתה להם כעת מול הפרצוף בשעות נורמליות ופתחה להם את הפה בהשתאות.
הנבחרת הזו שינתה הכל. היא הפכה את אולימפיאדת 92' לגדולה בכל הזמנים. היא הפכה את המושג אולימפיאדה לגדול יותר מכל מה שהיה לפני. היא גרמה לילדים בכל העולם להתאהב לראשונה בכדורסל כפי שהוא צריך להיות משוחק (תשאלו את דירק נוביצקי, מאנו ג'נובילי ואחרים על מה הם גדלו).
היא גרמה לאנשים להבין שב-NBA יש אנשים בשר ודם. היא הפכה את תרבות הספורט הבינלאומית לתרבות של פופ, של כוכבי קולנוע. היא פתחה את הדלת של הליגה לעולם. מליגה בדלנית עם 23 שחקנים מ-18 מדינות ב-1992, ל-100(!) שחקנים מ-37 מדינות מחוץ לארה"ב בתחילת העונה שעברה.
היא חוללה שינוי כמו שאף נבחרת או קבוצת ספורט לא חוללה בהיסטוריה. היא יצרה מציאות חדשה. מציאות שנוצרה בזכות חלום.
בואו לדבר על נבחרת החלומות בעמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ' או בעמוד הפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
