שופט: הביטוח הלאומי מכשיל את החלשים

אנטונינה גלייזר מקבלת גמלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. לפני שלוש שנים יצא רכבה מכלל שימוש וגם מכלל אפשרות לתקנו והוא הורד מהכביש.

גלייזר רצתה לרכוש רכב אחר במחיר עשרים ותשעה אלף שקל. אך לפני רכישת הרכב האחר היא התקשרה למוקד הטלפוני של המוסד ושאלה אם רכישת הרכב האחר תפגע בגמלת הבטחת ההכנסה שלה. התשובה הייתה חד משמעית: "רכישת רכב בעלות שאינה עולה על ארבעים אלף שקל אינה פוגעת בגמלת הבטחת הכנסה".

גלייזר רצתה לוודא שאכן כך הדבר. לכן התקשרה לאותו מוקד מספר פעמים. בכולן קיבלה אותה תשובה: רכב במחיר של עד ארבעים אלף שקל לא פוגע בגמלת הבטחת ההכנסה.

על סמך מידע זה רכשה גלייזר את הרכב. אלא שכאן ציפתה לה הפתעה: המוסד החל לקזז מידי חודש בחודשו שלוש מאות שקל מגמלתה.

גלייזר פנתה לבית הדין לעבודה. בתביעתה טענה שהמוסד הטעה אותה ודרשה כי ישיב לה את הסכומים שקוזזו מגמלתה. נציג המוסד דרש לדחות את תביעתה על הסף. השופטת מיכל לויט קבעה כי אכן המוסד צודק. תביעה המבוססת על הטעייה היא תביעה נזיקית ובית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בה. השופטת לויט הנחתה את גלייזר להגיש את תביעתה בבית משפט אזרחי.

ואכן גלייזר כך עשתה. היא הגישה את תביעתה לבית המשפט לתביעות קטנות ברחובות. כאן התמזל מזלה. בדיון ישב שופט בית משפט השלום איל באומגרט. תיכף נראה מדוע התמזל מזלה.

אולי השופט לא ישים לב

בפתח הדיון ביקש נציג המוסד לדחות את תביעתה של גלייזר על הסף בטענה שהסמכות לדון בתביעה היא אך ורק בידי בית הדין לעבודה. הוא שכח או אולי קיווה שהשופט באומגרט לא ישים לב לכך שהמוסד טען בבית הדין לעבודה טענה הפוכה.

אבל השופט באומגרט שם לב לתרגיל שניסו לעשות לו ודחה את בקשת המוסד. הוא כינה אותה "עזות מצח המעידה על חוסר תום לבו המשווע של המוסד".

השופט פנה כעת לדון לגופו של עניין בשאלה אם המוסד נהג ברשלנות כלפי גלייזר. כידוע עוולת הרשלנות מבוססת על הציווי המקראי "ואהבת לרעך כמוך". האם למוסד יש חובת זהירות לנהוג עמנו בהגינות כמו שאנו מצפים מחבר, הקשה השופט. תכלית קיומו של המוסד היא להושיט יד לאוכלוסייה הנזקקת לסיוע, הזכיר השופט, לשם כך הוקם ולשם כך קיים.

בשל ייחוד האוכלוסייה אותה נועד לשרת חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי אוכלוסייה זו הינה כפולה ומכופלת ואף מוגברת מזו המוטלת על כל רשות מנהלית אחרת. באופן מעשי, ממשיך השופט, המוסד כמי שמלוא המידע מצוי בידיו, היה חייב לנהוג זהירות עם גלייזר כזכאית לגמלת הבטחת הכנסה כאשר פנתה אליו כדי לוודא כיצד לפעול על מנת שזכויותיה לא ייפגעו.

האם באמת גלייזר פנתה אל המוסד לשם בירור זכויותיה? בפני השופט היו ראיות למכביר המוכיחות כי אכן פנתה: פלט שיחות טלפון המלמד על מספר שיחות טלפון אל המוסד בסמוך לרכישת הרכב ורישומים של מוקדני המוסד שהכתירו את פניות גלייזר אליהם בשם "פניה אישית ... הבטחת הכנסה בירור".

גם שולמית ישראל, מנהלת מחלקת הבטחת הכנסה של המוסד לא הכחישה בהגינותה כי הפניות למוקד הטלפוני אכן בוצעו על-ידי גלייזר. אולם היא האשימה את גלייזר בכך שלא ניסחה את שאלתה נכון. גלייזר שאלה את המוקדנים אם רכב בשווי עשרים ותשעה אלף שקל שולל את קצבת הבטחת ההכנסה. הם ענו שלא. תשובתם הייתה נכונה, הסבירה ישראל, רכב בשווי כזה רק מפחית מהקצבה ולא שולל אותה.

תשובת ישראל קוממה את השופט. "קבלת הסברה של ישראל לפיה שאלת המבוטחת לא נוסחה בבהירות פירושה מתן יד במקרה הטוב להתנהלות בחוסר תום לב משווע מצד המוסד ובמקרה הפחות טוב, להסתרה מכוונת מצדו של המידע החיוני.

לא ניתן לקבל מצב בו המוסד שהינו כאמור גוף הנועד לשרת אוכלוסייה מוחלשת שאצל חלקה השפה העברית אף אינה שגורה בפיה, כמו במקרה של גלייזר, ידקדק עם אוכלוסייה זו בניסוח השאלות. לא ייתכן כי גוף זה יתדרך את נציגיו להשיב אך ורק על מה שנשאל ולא לספק את מלוא המידע הרלוונטי".

בסופו של דיון השופט איל באומגרט חייב את המוסד להשיב לגלייזר את כל ההפחתות בקצבה שנגזלו ממנה כמו כן חייב אותו לשלם לגלייזר שלושת אלפים שקל עבור עוגמת נפש ועוד אלפיים שקל הוצאות משפט.

את פסק דינו הכתיר השופט במשפט אותו ראוי כי כל עובד ציבור וגם אם יורשה לי כל שופט, ירשום אל מול עיניו וישנן אותו יומם ולילה: "מידת הנאורות של החברה נמדדת ביחסה לחלשים".