"שווים": כמו תוכנה מועתקת עם באגים
הבמאי דרייק דורמוס לקח אלמנטים מיצירות דיסטופיות זכורות לטוב כמו "1984", "גטאקה" ו"THX 1138" וערבב אותם. מה יצא? דרמת מדע בדיוני נפוחה בשם "שווים", שאף אחד לא יזכור אותה - גם כשתהייה רלוונטית לעולמנו. בעצם, סביר להניח שזה אף פעם לא יקרה
נדמה כי הקולנוע הדיסטופי זוכה בשנים האחרונות לעדנה חסרת תקדים. השינויים הטכנולוגיים המואצים מניעים ניסיון יצירתי לחשוב על ההשלכות השליליות שעלולות להתממש. מנגד, התפתחות הטכנולוגיה הקולנועית מקלה על הניסיון ליצור ייצוגים של מערכות חברתיות אלו. אך עצם קיומו של הצורך התרבותי והאפשרות הטכנולוגית ליצירת הייצוג אינם מבטיחים אמירה בעלת ערך או הבטחה לאיכות.
"שווים" ("Equals") יכול היה להיחשב לנקודת שפל במגמה זו. מה שמציל אותו הוא היותו סרט שלא יהיה צ'אנס לזכור אותו, ולכן גם לא יהיה צורך לשכוח. אומנם, בדרך בלתי הגיונית לחלוטין, הוא נבחר בשנה שעברה לתחרות של פסטיבל ונציה, אך יצא משם בידיים ריקות. מאז הוא נרכש להפצה על ידי חברת DirecTV Cinema שממקדת את מאמציה בבתי הקולנוע (כפי שניתן להבין משמה). לפני חודשיים החלה הפצתו בפלטפורמות טלוויזיוניות. בשבוע שעבר הוא עלה בארצות הברית בשני בתי קולנוע בלבד וזכה להכנסות מעוררות רחמים.
זניחותו של הסרט היא מן המוצדקות. קל לסמן את המרכיבים הנפוצים בספרות ובקולנוע דיסטופי שאותם "שווים" ממחזר. מערכת חברתית הבנויה על רידוד הרגש האנושי ופיקוח דרקוני - כפי שעלה בטקסטים הקלאסיים "אנחנו" של יבגניי זמיאטין, ו"1984" של ג'ורג אורוול. עיצוב סטרילי של המרחב והלבוש כמו ב "THX 1138" של ג'ורג לוקאס, בחינה שיטתית של מרכיבים גנטיים וגופניים כמו ב"גטאקה" של אנדרו ניקול, הצבה של אופק החלל אליו נע המין האנושי כמו ב"Things to Come" של ה.ג' וולס ו-וויליאם קמרון מנזיס. וכך הלאה. כאילו מקורות אלו הוזנו לתוך תוכנת מחשב (חינמית) של מחולל טקסטים דיסטופיים - וזה מה שיצא.
הבמאי הצעיר דרייק דורמוס, והתסריטאי-שותף נייתן פארקר לוקחים את האלמנטים המושאלים ומשטחים אותם באופן שיטתי. אין אימפקט רגשי להתנסות הניתנת לצופים, כל אמירה בעלת ערך לעולמם של הצופים מנוטרלת. הדבר היחידי שעומד לזכותו של "שווים" הוא העיצוב המקופד של מאפייני העולם הסטרילי – אבל גם זה קיים רק כפוזה מסוגננת ולא כעולם שבו בני אדם, או כל יצור אחר, מסוגלים להתקיים.
זהו סרט של פוזה, וידיאו קליפ שטחי רווי במחוות מגוחכות של ערגה הנעשות על רקע עיצוב מינימליסטי. היה מוטב לו יוצריו היו מסתפקים בעשר דקות של דימויי שחקנים בוהים בחלל על רקע מוזיקה הולמת, וחוסכים מהצופים את הטקסטים המביכים שהושמו בפיותיהם של השחקנים.
מרשימת הריפרורים שהובאה קודם ניתן לנחש את העלילה. חברה סגורה, לאחר שרוב שטח העולם הושמד במלחמה שהתרחשה לפני שנים רבות. נותר איזור קטן ופראי, אבל עליו לא כמעט ולא ידוע דבר. מה מגדיר את המשטר בחברה המוצגת? התנגדותו לאהבה - הן הרגשית והן הפיזית, ולמעשה לכל רגש אנושי. אם ב"1984" הרגשות האנושים דוכאו כחלק ממנגנון חברתי פוליטי שלם, כאן זו תכלית שעומד בפני עצמה, ללא כל ניסיון לזייף הצדקה לעמדה זו. כלומר, ברור שהרגש הוביל לחורבן המין האנושי, וכעת יש לאסור עליו כדי שחורבן זה לא ישנה. אבל אין לצפות ליותר מניסוח בסיסי שקשה מאוד לכנותו "רעיון".
המלחמה ברגש בצורותיו השונות עומדת ביסוד פעולות הפיקוח והדיכוי של החברה. הרגש מוגדר כמחלה המכונה SOS או Switched On Syndrome (סינדרום עוררות רגשית). הלוקים בה נתפסים כמסוכנים, וכמי שעלולים להדביק אחרים. הלוקים מאותרים בבדיקות יומיות המתבצעות בתחנות מעבר (כמו דגימות ה-DNA שהיו ב"גטאקה"), ואלו המוגדרים כנשאים (רמז לאיידס) מטופלים בהתאם לשלבי המחלה (רמז לסרטן). רמת הטיפול הראשונה והמעורפלת למדי היא מידה מוגברת של פיקוח, רמת הטיפול השלישית היא הוצאה להורג.
שני הגיבורים הם סילאס (ניקולס הולט) וניה (קריסטן סטיוארט). שניהם עובדים באותו משרד - היא כותבת טקסטים על יוזמות החלל של חברת העתיד, והוא מצייר את האיורים המלווים אותם. אחרי שלב הבהיות העמומות (אלמנט שסטיוארט עשתה עליו דוקטורט בסדרת "דמדומים") אש האהבה ניצתת ואיתה הסכנה לחיי הגיבורים החולים. בהמשך תהיה מחתרת שאולי תאפשר לזוג הנאהבים להימלט.
שחקנים אוסטרלים מכובדים כמו ג'קי וויבר וגאי פירס, מבוזבזים כדמויות רקע לזוג החלול. הסיטואציה הבסיסית המוצגת לא תתפתח, לא תאותגר, לא יתרחשו תפניות מפתיעות, לא תעלה תובנה מעניינת. רק רצף אינסופי של שוטים מסוגננים על עצבותם וחששותיהם של זוג המאוהבים המסתכלים אחד על השני או בוהים בתוגה כשהם לבדם.
מכיוון שהעולם המוצג הוא נטול רגש אין לו תרבות. כלומר, יוצרי הסרט לא נאלצו לייגע עצמם בבניה של עולם בעל תוכן, והסתפקו בפוזת העיצוב. לדוגמא, "THX 1138' , כסרט שגם עסק בעולם בו בני אדם מנוטרלים מרגש, הציג מערכת טכנולוגית שבאמצעותה מתבצע סימום האוכלוסייה, הראה הבלחות של שידורים טלוויזיוניים פרוורטים שהציגו את התכנים של עולם כזה (למשל, תוכנית של שוטרים החובטים באלה באדם שוכב), ניתן הצצה לתכנים הדתיים והמיניים של העולם (מכונת וידוי, מכונת אוננות). אלו אבחנות סאטיריות אודות עולם שנוטרל מרגש, והן היו רלוונטיות לתקופה בה הסרט נוצר.כאן, המשמעות הרלוונטית היחידה שהסרט נושא, היא תזכורת למצבו העכשווי העגום של ז'אנר ה"דיסטופיה לטף".
אפשר ליצור סרט על עולם של ממשקי מחשבים, וסביבות נקיות מדי. ועל רגש אנושי מבולבל שמחפש את מקומו בעולם שכזה. אבל את זה לא ניתן להשיג בהעתקה שטחית של תבניות דיסטופיות מהמחצית הראשונה של המאה ה-20. לשם כך נדרש חזון מקורי. לכן סרט כמו "היא" של ספייק ג'ונז יצבור הכרה והערכה ככול שהשנים יחלפו, ו"שווים" ישלח במהרה לתהום הנשייה.
"שווים" (ארצות הברית) - במאי: דרייק דורמוס. שחקנים ראשיין: ניקולס הולט, קריסטן סטיוארט, גאי פירס וג'קי וויבר. אורך הסרט: 101 דקות.
