הספורטאים הישראלים שהגיעו לפודיום
יעל ארד עשתה היסטוריה, אורן סמדג'ה עזר לה בשינוי פני הענף, מיכאל קלגנוב הציל את כבוד המשלחת הישראלית, אריק זאבי ריגש מדינה שלמה עם איפון מרהיב, גל פרידמן הוציא את לימור לבנת מהכלים ושחר צוברי עמד בלחץ עם שיוט סיום מהאגדות. סיפוריהם של שבעת המדליסטים האולימפיים
יעל ארד, מדליית כסף באולימפיאדת ברצלונה 1992
נדירים הם הרגעים בחיי קהילה, מדינה, אומה, שגם שנים רבות לאחר שהתרחשו אנשים שואלים עליהם בחרדת קודש: "איפה היית כשזה קרה?". ב-30 ביולי 1992, על מזרן הג'ודו בברצלונה, יעל ארד הצליחה לייצר רגע כזה ולצרוב לעד את שמה בזיכרון הקולקטיבי של ישראל – ואנחנו לא מגזימים. עובדה, חובב הספורט הממוצע לא רק מכיר אותה כמדליסטית האולימפית הראשונה בכחול-לבן, אלא אפילו זוכר את שם היריבה שניצחה אותה בגמר ושברה את לבנו - הצרפתייה קתרין פלרי.
זה לא שישראל לא הייתה קרובה למדליה אולימפית עד אז. ארבע שנים קודם, בסיאול, השייטים אלדד אמיר ויואל סלע סיימו במקום הרביעי, וכנראה שהיו עומדים על הפודיום אלמלא נפל אחד השיוטים על יום כיפור ומנע מהם להשתתף. אבל קרוב זה לא מספיק, וב-1992 כבר נמאס לישראלים לשמוע על הופעה בכבוד – רצינו מדליה.
ארד בת ה-25, ילידת תל אביב, סומנה מראש כמועמדת בקטגוריית המשקל עד 61 ק"ג, אחרי שסיימה במקום השלישי באליפות העולם ב-1991, אבל לא הגיעה במצב אופטימלי לברצלונה. ארבעה חודשים לפני האולימפיאדה היא סבלה מקרע במניסקוס ונאלצה לעבור ניתוח בברך, אבל לא התכוונה לתת לשום דבר לעצור אותה בדרך להגשמת החלום שלה – ושלנו. היא חזרה לפעילות בקצב שיא, וידעה שכל העיניים עליה.
ההתחלה הייתה בקרב מסובך מול הספרדייה בגוניה גומס, שהגיעה אחרי ניצחון גדול על מתחרה יפנית חזקה וגם קיבלה דחיפה מהקהל הביתי. ווזארי אחד הספיק ליעל כדי לפתוח את התחרות ברגל ימין.
אחרי ניצחון נוסף על מירוסלאבה ינוסיקובה הצ'כית, חיכתה ארד ליעל בחצי הגמר המשוכה הגבוהה ביותר שאפשר היה לדמיין – אלופת העולם פראוקה אייקוף, הגרמנייה האימתנית שהייתה מועמדת כמעט ודאית לזהב. מדינה שלמה הייתה מרותקת למסך, גם אם לא ממש הבנו מה אנחנו רואים. היו אלה הימים שלפני הפיכת הג'ודו לענף מוביל בארץ. עד אז, קוקה היה בשבילנו רק קולה, ויוקו הייתה זו שפירקה את הביטלס.
אייקוף התחילה את הקרב בטירוף, והראתה למה בישראל הביעו חשש מכך שיעל תנשור למלחמה על הארד. היא השיגה קוקה מהיר, ובהמשך יעל נחלצה בקושי מריתוק. זה נראה רע, עד שהישראלית החלה לתקוף בחמת זעם.
האיפון הדרמטי שיעל השיגה כתוצאה משני ווזארי לא נתפס בתחילה. הקהל בבית ראה את אייקוף מזנקת משמחה, משום שחשבה שהיא הייתה זו שקיבלה אותו. אבל לא עבר זמן רב עד שהתברר: יעל היא המנצחת. הפעם לא הייתה שום נפילה ברגע האמת, ולראשונה אחרי 40 שנה, מאז החלה ישראל להופיע במשחקים האולימפיים, הובטחה לנו מדליה כחול-לבן.
מאוחר יותר התברר שזו תהיה מדליית כסף, והזהב הראשון ייאלץ לחכות. בסיומו של קרב צמוד העניקו השופטים את הניצחון לקתרין פלרי עם שני קולות לעומת אחד. יעל עלתה על המדרגה השנייה בפודיום, מדליית כסף על צווארה ומבט חמוץ על פניה. היא ידעה שעשתה היסטוריה, אבל זה לא סיפק אותה. היא רצתה זהב. לרגע נדמה שהעם בציון יותר מאושר ממנה. "ישראל מודה לך, יעל", אמר לה ראש הממשלה יצחק רבין בשיחה לברצלונה.
ולמרות האכזבה, ארד, אחת השגרירות הגדולות של הספורט הישראלי מאז ומעולם, לא שכחה להקדיש את המדליה לי"א חללי מינכן: "היום נקמתי את מותם של הי"א". ואז הוסיפה: "הניצחון על הגרמנייה בחצי הגמר סגר מבחינתי מעגל".
אורן סמדג'ה, מדליית ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992
אם הזכייה של יעל ארד במדליית הכסף הייתה צפויה איכשהו – מדליית הארד של אורן סמדג'ה כעבור יום כבר תפסה אותנו לגמרי לא מוכנים. נכון, סמדג'ה בן ה-22 מאופקים היה כבר אז מדליסט הארד מאליפות אירופה, אבל עדיין, לברצלונה הוא הגיע כסוג של ג'וקר, קלף שלא ברור מה ישיג על הבמה החשובה מכולן.
זו הייתה אולימפיאדה מופתית מבחינת סמדג'ה. אולי זו הייתה ההשראה שקיבל מיעל ארד, אולי סתם יום מטורף לחלוטין שקשה להסביר או לשחזר, אבל בתחרות ההיא במשקל 71 ק"ג ראינו ישראלי מעולם אחר. סמדג'ה, במפגן עוצמה מרשים ובעידודה המלא של ארד שישבה ביציע, העיף את המתחרים ההמומים שלו באיפון אחרי איפון, כשהוא לא רואה בעיניים.
הוא היה זקוק ל-9 שניות כדי לנצח את טאהר מוחמד מג'יבוטי, ול-50 שניות נוספות כדי להעיף מדרכו את בילי גוסאק הבריטי. אחרי שנכנע לקוריאני המצוין הון צ'ונג באיפון מהצד הלא נכון, סמדג'ה מצא את עצמו בבית התנחומים, והוא אכן מצא שם נחמה. וגם מדינה שלמה.
אורן הטיל את האיטלקי מאסימו סולי באיפון תוך דקה ו-51 שניות, ואז נותר לו להשיג עוד ניצחון אחד לפני הקרב על מדליית הארד. הוא הגיע, איך לא, באיפון נוסף. הפעם הקורבן היה חליון בולדבאטאר ממונגוליה, תוך 3 דקות ו-8 שניות.
פתאום, כמעט משום מקום, לישראל הייתה הזדמנות לזכות במדליה שנייה אי פעם במשחקים האולימפיים, אפילו לא יום שלם אחרי שהשיגה את הראשונה. המכשול האחרון היה הגרמני סטפן דוט, אלוף אירופה מ-1991. יחסי הכוחות במקרה הזה נראו ברורים לכולם.
טוב, לכולם חוץ מאורן סמדג'ה. היום המופרע, המסעיר והבלתי צפוי הזה, היה חייב להיגמר בתרועה אמיתית ולא בקול ענות חלושה, עם איזה הפסד בקוקה. סמדג'ה, שבקושי עמד על המזרן לאורך כל היום בזכות הקרבות הזריזים שלו, פשוט תפס את דוט לא מוכן. 46 שניות בתוך הקרב הוא ניפק את האיפון החמישי שלו, והדהים עם מדליית הארד. "המטרה שלי הייתה לבוא קטן ולצאת גדול", הסביר.
ההצלחה של סמדג'ה, כמו זו של ארד, שינתה ללא היכר את פני הענף בישראל. עד היום ילדים נוהרים לחוגים בכל הארץ, וישראל מטפחת בזה אחר זה כישרונות צעירים שלוקחים מדליות באירועים גדולים. קשה להעריך איך הג'ודו הישראלי היה נראה היום אלמלא 24 השעות בהן ארד וסמדג'ה כבשו את המדינה.
גל פרידמן, מדליית ארד באולימפיאדת אטלנטה 1996
גלישת רוח היא ענף הייצוא המצטיין של ישראל באולימפיאדות. נראה שתמיד נצליח לייצר מועמד למדליה, כוכב עולמי. אבל חשוב לזכור שאת תקרת הזכוכית היה צריך לשבור מישהו, גולש אחד שייקח את המדליה הראשונה ויהפוך את ישראל ממעצמת הכמעטים למעצמה ימית אמיתית. ולגולש הזה קוראים גל פרידמן.
הציפיות מפרידמן נבנו במשך שנים. הוא לקח מדליות בכל קטגוריית גיל, ורק הלך והשתבח. שנה לפני אטלנטה, גל בן ה-20 קטף את מדליית הכסף באליפות אירופה בגלשני מיסטרל ותויג לא רק כילד מוכשר, אלא ככוכב אמיתי לעתיד. ב-1996, רגע לפני המשחקים האולימפיים, הוא השתלט גם על המים של חיפה וזכה בסגנות באליפות העולם. עם הישגים כאלה, היה ברור שפרידמן מסומן, ואין מצב שלא יחזור עם המדליה המיוחלת.
האולימפיאדה הזו לא הייתה מוצלחת מבחינת ישראל (זוכרים את מרים המשקולות ואצ'יסלב איבאנובסקי שחזר הביתה מבלי להרים אפילו גרם אחד?), ופרידמן נותר למעשה התקווה האחרונה לעלות על הפודיום. כבר בשיוט הראשון הוא ניווט את דרכו אל הפסגה, ועורר תקוות אדירות במשלחת. ההמשך היה מעט פחות מעודד, אבל רק מעט. לכל אורך התחרות פרידמן בילה בצמרת, לצידם של ניקוס קקלמנאקיס היווני, קרלוס מאוריסיו אספינולה הארגנטינאי, ובימים האחרונים גם ארון מקינטוש מניו זילנד וז'אן-מקס דה שאביני מצרפת.
פרידמן ניצח בשיוט השישי, אבל דורג במקום התשיעי בלבד בשיוט השביעי, מה שעירער את מעמדו ואת הסיכוי שלו לסיים בשלישייה הראשונה. הימים האחרונים באתר השייט בסוואנה היו מורטי עצבים. לא רק הקרב הצמוד על המדליות השפיע על הגולשים, אלא גם העובדה כי פשוט לא היו יכולים לצאת לים. הרוח חדלה מלנשוב ולדחוף את המיסטרלים, מה שהביא להפסקה של יומיים בתחרויות. בסופו של דבר נערכו בתחרות 9 שיוטים בלבד, במקום 11 כמתוכנן.
את יום הנעילה, 29 ביולי, פתח קקלמנאקיס עם עוד ניצחון – הרביעי שלו בשמונה שיוטים – שהבטיח את הזהב עם 17 נקודות שליליות. פרידמן סיים את השיוט רק רביעי, וראה את הגב של אספינולה ומקינטוש. לקראת השיוט האחרון, גל ידע שני דברים: 1. אפשר בהחלט לזכות במדליית הכסף. 2. אבל אפילו הארד לא מובטח.
שיוט הסיום היה מלאכת מחשבת תוצרת הגולש יליד כרכור. פרידמן פשוט הלך על המים וחצה ראשון את קו הסיום, בדיוק כמו בשיוט הפתיחה של התחרות. לרוע מזלו, אספינולה סיים את השיוט במקום השני, שסידר לו את מדליית הכסף עם 19 נקודות שליליות. פרידמן, עם 21 נקודות, סיים שלישי. גשם ברכה באולימפיאדה שחונה.
פרידמן קיבל את המדליה מאלכס גלעדי והפך מיד לכוכב בישראל. גם אוהדי הספורט שלא הרגישו קרובים לענף נהנו לאמץ לליבם את הגולש החייכן. הוא נשא את דגל ישראל בטקס הנעילה, וסימן מיד מטרות לעתיד: "אני רוצה לזכות במדליית זהב באולימפיאדת סידני". אז נכון, הזהב שלו הגיע כעבור שמונה שנים ולא ארבע (בכרטיס לסידני 2000 זכה יריבו הנצחי עמית ענבר), אבל למה להיות קטנוניים.
מיכאל קלגנוב, מדליית ארד באולימפיאדת סידני 2000
מדהים עד כמה הדברים משתנים תוך שמונה שנים. לברצלונה הגיעה המשלחת הישראלית כשהיא מקווה למדליה היסטורית. לסידני היא הגיעה כשהיא מצפה למדליה, אפילו דורשת אותה: ככה זה אחרי שנכנסת למעגל הזוכות בפעם הראשונה.
אבל אולימפיאדת סידני 2000 לא ממש התפתחה כצפוי עבור המשלחת. ישראל הגיעה לחוצה ביותר ליום המשחקים האחרון, לאחר שכל הספורטאים שסומנו מראש כמועמדים למדליה, לא עמדו במשימה: השייטות שני קדמי וענת פבריקנט סיימו במקום הרביעי, גם המתאבק יורי יבסייצ'יק, הג'ודוקא אריק זאבי דורג חמישי, ומתאבק אחר, גוצ'ה ציציאשוילי, גמר שישי. הקופץ לגובה קונסטנטין מטוסביץ' דורג חמישי בגמר והשחיין איתן אורבך סיים שמיני ואחרון בגמר ה-100 מטר גב – שני ההישגים הטובים ביותר של ישראל בצמד הענפים המובילים באולימפיאדה – אבל מדליה לא יצאה מהם.
וכך הגענו ל-1 באוקטובר, יום הנעילה של סידני 2000 עם ספורטאי מוביל אחד בקנה, מוכן ומזומן להציל את המצב: חותר הקיאקים, מיכאל קלגנוב.
עד אותו יום, קלגנוב עצמו היה חלק מאותו פספוס כולל של המשלחת. הוא סיים במקום הרביעי בגמר המקצה ל-1,000 מטר, שבו פתח נפלא, נחלש בהמשך והחמיץ מדליה ב-42 אלפיות השנייה. קלגנוב היה שבור, אבל ידע שיש לו הזדמנות לתקן במקצה החזק שלו, ה-500 מטר, שבו זכה במדליית הכסף באליפות העולם שנתיים לפני כן.
והוא תיקן כמו גדול, למרות היום הקשה שעבר על המשתתפים בגמר. בגלל רוחות חזקות, הם נקראו למקצה ארבע פעמים, וארבע פעמים נאלצו לחזור כלעומת שבאו מכיוון שהתנאים לא איפשרו את ההזנקה.
לא רבים זוכרים, אבל מזג האוויר כמעט מנע מקלגנוב בן ה-26 את מה שעמד לקרות לאחר מכן. טקס הסיום של המשחקים התקרב בצעדי ענק, והשמועות דיווחו שהגמר יבוטל במקרה הצורך, והמדליות יחולקו לשלושת הקיאקיסטים שהשיגו את הזמנים הטובים ביותר בחצי הגמר. קלגנוב לא דורג בשלישייה הזו.
בסופו של דבר התחרות יצאה לדרך באיחור של שש שעות, כשקלגנוב יוצא מלוע של תותח וחותר בקלילות מדהימה אל הזהב. לפחות עד שהרוח החליטה להפריע. קלגנוב התקשה להתמודד עם התנאים, איבד את היתרון בחלק האחרון, אבל לפחות שמר על הארד והפך רשמית למושיע.
"בקושי החזקתי את עצמי במטרים האחרונים", הוא סיפר מאוחר יותר, "ידעתי שהמדינה צריכה מדליה ואספתי את כל הכוח שנשאר לי. אין מה לעשות – צריך לתת למדינה מתנה לראש השנה".
קלגנוב, יליד אוזבקיסטן, ייצג את ישראל גם בשתי האולימפיאדות הבאות, אבל לא הצליח לשחזר את ההישג. למרות זאת, הוא תמיד ייזכר כמי שהתמודד עם לחץ אדיר והציל את הכבוד של מדינה שלמה, וגם כעולה החדש הראשון – ובינתיים היחיד – שעמד על הפודיום במשחקים האולימפיים.
אריק זאבי, מדליית ארד באולימפיאדת אתונה 2004
יש משהו באריק זאבי, שמחבר אותו מאוד לאוהד הישראלי. הוא פתוח, לא מסתיר רגשות, והוא פייטר אמיתי. נפצע, כואב, סובל, ותמיד מוצא איכשהו את הדרך בחזרה לטופ העולמי, בו הוא נמצא כבר יותר מעשור.
מדליה אולימפית היא הדרך הטובה ביותר לעטר קריירה מפוארת כמו שלו, ואחרי שהתאכזב עם מקום חמישי בלבד בסידני, זאבי בן ה-27 מפרדס כץ הגיע עם ציפיות מחודשות לאתונה. והן לא היו רק ציפיות מהסביבה, מהציבור שהיה צמא לראות אותו מצליח. זאבי בעצמו היה נחוש בדעתו לעמוד על הפודיום, ויהי מה.
עד אז הוא השיג כמעט כל מה שאפשר בעולם הג'ודו: שלוש מדליות זהב באליפויות אירופה במשקל החזק שלו, עד 100 ק"ג, ועוד אחת מכסף במשקל הפתוח (100+) באליפות העולם. באתונה הוא נחת כאלוף אירופה המכהן, והתקווה הייתה שהוא יהיה מדליסט הזהב הראשון של ישראל בכל הזמנים, ולא "סתם" מדליסט.
כמו אורן סמדג'ה, גם הדרך של זאבי למדליה הזו עברה דרך בית התנחומים. בניגוד לסמדג'ה, זו לא הייתה חגיגת איפונים, אלא קרב חפירות מפואר שמסמל את הפייטריות האדירה שלו. ריו סאבינו הברזילאי ומיקלה מונטי האיטלקי נכנעו לזאבי בשני הסיבובים הראשונים, ועם קהל ישראלי אדיר שדחף אותו מהיציעים באתונה, הוא עלה חדור מוטיבציה לרבע הגמר מול ג'אנג סונג-הו הקוריאני. 53 שניות לסיום אריק הפסיד באיפון. ההלם היה גדול. זאבי, שהרגיש שהוא יכול ללכת עד הסוף, ירד בוכה מהמזרן, וקשה היה להאמין שיצליח להתאושש בבית התנחומים.
אבל זאבי עשוי מחומר אחר, והוא אסף את עצמו וניגש לעבודה. פרנק מוסימה מקמרון היה הראשון ברשימה, ואחריו זאבי ניצח גם את ז'סלן למר הצרפתי. היריב בקרב על הארד היה מוכר מאוד - אלקו ואן דר חסט, שהפסיד לזאבי בגמר אליפות אירופה 2003.
ההולנדי אולי בנה על נקמה, אבל זאבי כבר היה על טייס אוטומטי, וניצח בצורה היפה ביותר שאפשר - איפון שהרטיט את מאות הישראלים באולם והצופים בבית. בפרץ ספונטניות פצח הקהל בשירת ההמנון. "מעולם לא נתקלתי בדבר כזה", אמר זאבי בדמעות, "הקהל הכניס בי טירוף והיה שותף בכיר בזכייה".
כמו יעל ארד 12 שנים לפניו, גם זאבי קיבל שיחת טלפון מראש הממשלה. "איך האף שלך? ראיתי שנפצעת באחד הקרבות", התעניין אריק שרון, שעל שמו קרוי זאבי, "כולנו מאוד גאים בך. הופעל עליך לחץ ועמדת בנחישות כמו לוחם אמיתי. הכנסת שמחה ללבבות כל אזרחי ישראל". וזאבי – שוב, כמו יעל ארד – הקדיש את המדליה לי"א חללי מינכן: "אין דבר יותר גדול שיכולתי לעשות עבור אותם ספורטאים שנרצחו".
גל פרידמן, מדליית זהב באולימפיאדת אתונה 2004
השנים שאחרי הארד באטלנטה לא היו קלות מבחינת גל פרידמן. הוא הפסיד לעמית ענבר את הכרטיס לסידני 2000, פרש לשנתיים מגלישה בעקבות מחלת הנשיקה ועשה הסבה לאופניים. אבל ב-2001 הוא חזר לים, וטוב שזה קרה – אחרת, מי יודע כמה זמן עוד היינו מחכים לרגע הכי גדול של הספורט הישראלי באולימפיאדות.
באופן מדהים, פרידמן של אחרי הקאמבק היה גולש אפילו יותר טוב ממה שהיה קודם. פודיום הפך לשמו האמצעי. באליפות אירופה הוא לקח מדליית ארד (2001) וכסף (2003), באליפות העולם זהב (2002) וארד (2003). לאתונה הוא הגיע במצב מיוחד: השאלה לא הייתה האם יזכה במדליה, אלא מה יהיה הצבע שלה.
מהרגע הראשון היה ברור לאן נושבת הרוח, גם כשהיא לא נשבה. גל היה הגולש היחיד בתחרות שסיים בעשירייה הראשונה בכל אחד מהשיוטים, כולל ניצחונות בשיוטים החמישי והשמיני.
היציבות המרשימה הזו הבטיחה לו מעשית את המדליה יומיים לפני סיום התחרות, מה שהיה יכול להוביל לשתי תוצאות – נפילת מתח והידרדרות לעבר מדליית הארד, או הסרה כירורגית מוחלטת של כל הלחץ מפרידמן, שיודע שעכשיו הוא לגמרי פנוי נפשית להשיג את הזהב. התוצאה המשמחת הייתה השנייה.
לשיוט האחרון ב-25 באוגוסט הגיע פרידמן כשהוא בפיגור שתי נקודות מריקרדו סנטוס הברזילאי וביתרון שתיים על ניקוס קקלמנאקיס, הגיבור המקומי ומדליסט הזהב מאטלנטה. כדי לסיים עם הזהב, פרידמן היה חייב לא רק לסיים גבוה, אלא לתפוס מרחק רציני מהברזילאי ומהיווני. וזה בדיוק מה שקרה. ניק דמפסי הבריטי גלש למקום הראשון, פרידמן סיים שני, וראה את סנטוס וקקלמנאקיס הרחק מאחור. גם תנאי מזג האוויר הקשים שיחקו לטובתו של הישראלי, והשיוט קוצר לחמישה מצופים במקום ארבעה, כך שהסיכויים של יריביו הגדולים לצמצם פערים קטנו בצורה ניכרת.
בסופו של דבר קקלמנאקיס חצה את קו הסיום רק במקום העשירי וזכה במדליית הכסף, וסנטוס נדחק למקום ה-17 וסיים רק רביעי בדירוג הכללי אחרי שכבר נגע בזהב. הניצחון של דמפסי בשיוט הסיום סידר לו את מדליית הארד. אבל מה אכפת לנו מאויבי העם? אנחנו חגגנו זהב ישראלי ראשון, אחרי 52 שנות הופעה באולימפיאדה.
"אני לא מעכל איפה אני נמצא, זה חלום שאני לא רוצה להתעורר ממנו", סיפר פרידמן בן ה-29. "הרגשתי שכל מדינת ישראל נמצאת מאחוריי". אבל זו הייתה מדליה שחרגה הרחק מעבר לגבולות ישראל. קהילות יהודיות בכל העולם עקבו אחרי הרגעים בהם פרידמן טיפס למעלה הפודיום, קיבל את הזהב – שוב מאלכס גלעדי שסגר איתו מעגל – ו"התקווה" הציפה את לבם היא גם הציפה את לבה של שרת החינוך והספורט לימור לבנת, שבאחד הרגעים המשעשעים-מביכים-הזויים בתולדות הספורט הציוני המצולם, זינקה על הפודיום והתחבקה עם פרידמן כאילו לפחות 50 אחוזים מהמדליה שייכים לה.
"אני חוזר לארץ ומתכוון ללכת לאנדרטה לזכר הי"א", אמר פרידמן – לדעת רבים, גדול ספורטאי ישראל בכל הזמנים – "אני מקווה מאוד שהמשפחות השכולות גאות בי על מה שעשיתי".
שחר צוברי, מדליית ארד באולימפיאדת בייג'ינג 2008
יכול להיות שגל פרידמן היה ממשיך וזוכה במדליה אולימפית שלישית, אבל ידידו הטוב המיסטרל כבר לא היה בתוקף לקראת בייג'ינג. במקומו נכנס לשימוש דגם הניל פרייד, ופרידמן לא הצליח לגבור על שחר צוברי במאבק על הכרטיס.
אחרי שזכה בארד באליפות העולם בניו זילנד מוקדם יותר באותה שנה, לשחר צוברי מלא הביטחון לא הייתה בעיה להגיע לבייג'ינג כאחת התקוות למדליה ישראלית. הבעיה הייתה אחרת, וכזו שמיכאל קלגנוב יכול להזדהות איתה: ככל שהאולימפיאדה נמשכה, צוברי הפך מאחד המועמדים למדליה לתקווה האחרונה למדליה.
החייל בן ה-22 מאילת פתח בצורה יוצאת דופן, ומחשבות על שיחזור הזהב של פרידמן כבר החלו לפרוח. בארבעת השיוטים הראשונים הוא היה קרוב לשלמות – פעמיים מקום ראשון, פעמיים מקום שלישי.
אבל משם הדברים הסתבכו, ושוב בגלל ניקוס קקלמנאקיס הבלתי נגמר. בשיוט השביעי היווני התנגש בשחר, וגרם לו לסיים במקום ה-19. בשיוט שלאחר מכן הוא סיים 18, והמדליה שנראתה בטוחה הלכה וזרמה לה למקומות אחרים. צוברי ידע ששלושת השיוטים האחרונים חייבים להיות נקיים מטעויות. הניצחון שלו בשיוט התשיעי החזיר אותו לתמונה, ואחריו הגיע למקום רביעי.
ועדיין, לשיוט המדליות (השיוט האחרון) הגיע שחר במצב לא פשוט – מקום רביעי בדירוג הכללי, בפער ניכר של 8 נקודות מהמקום השני והשלישי. למרות שהחל מאולימפיאדת 2008 השיוט האחרון שווה ניקוד כפול, זו הייתה משימה קשה למדי.
והיא הפכה קשה יותר אחרי שצוברי חשב שזינק מוקדם מדי, והעניש את עצמו בכך שחזר לקו ההתחלה וזינק מחדש. המשמעות: איבוד זמן רב לעומת מתחריו. רק שיוט מהאגדות יכול היה להציל את שחר במקרה הזה, ולמזלו, האחים גרים החליטו לבקר בסין באותו יום, ה-20 באוגוסט, באתר השייט בצ'ינגדאו. צוברי לא נתן לשום דבר להפריע לו בזמן שסגר את הפער, והתקדם ללא הרף. המקום השני בשיוט הספיק לו כדי לזכות בארד על חשבונו של ניק דמפסי הבריטי – 58 נקודות שליליות לעומת 60.
"ספרתי את הגלשנים והבנתי שיש לי מדליה", שיחזר שחר, "אני בטירוף". הארד של צוברי היה נקודת אור כמעט בודדת באולימפיאדה מאכזבת, אליה הגיעה ישראל עמוסת ציפיות. כדי לשבור את הנאחס, היה דרוש ספורטאי שמשלב אומץ עם קור רוח, וזה בדיוק מה שהיה לצוברי ב-2008.
לפנייה לכתב/ת 
