סיה בהופעה בניו-יורק: מוזר, חרדתי, מקסים
היוצרת האוסטרלית שצפויה להגיע לישראל מודה שהיא סובלת מפחד במה, מסתתרת מאחורי פאה ושרה קפואה בצד בעוד שרקדנים גונבים את הפוקוס. כל אלה רק הופכים את המופע של סיה למיצג אמנותי מסקרן, מלא נשמה אך גם לא קל לעיכול, שכלל לא דומה להופעה סטנדרטית
סיה היא בחורה חרדתית. לא צריך מכתב מהרופא - יש לה פחד במה, והיא בעצמה הודתה בכך לקראת הופעתה בסנטרל פארק בניו יורק בסוף השבוע. "אני לא אוהבת להופיע, זה מפחיד אותי. הרגע בכיתי בחדר ההלבשה", סיפרה. לא צריך את הודאתה קורעת הלב של היוצרת האהובה, כדי להבחין בבעיות הבטחון העצמי שלה מול קהל. זה ניכר גם בהופעתה אמש (ב') במסגרת פסטיבל פנורמה בעיר. היא כל כך מוכשרת ככותבת, כמלחינה, כזמרת. אבל כשהיא ניצבת מול המעריצים היא מתחבאת - וזה כנראה לא משנה אם אלה אמריקאים שיכורים ברנדל איילנד או ישראלים בפארק הירקון, לשם תגיע ב-11 באוגוסט.
למרות החששות של סיה, שאולי מעוררים בשלב הזה חששות בקרב המעריצים ששוקלים לרכוש כרטיסים להופעה בארץ - אין מה לדאוג. מדובר במופע מלא נשמה ומרגש - לא שגרתי אמנם, אבל מרהיב בדרכו. סיה נותנת למוזיקה שלה לדבר, ואם תקשיבו ותהיו קצת סבלניים, תוכלו ליהנות מהצלילים - וגם מהמראות. כן, אף שהזמרת עצמה כמעט לא זזה ממקומה לאורך כל המופע, יש מה לראות. לא את פניה של סיה כמובן. היא כהרגלה מכסה אותם בפאה שחציה בלונדיני וחציה שחור - פריט לבוש שהפך לסמל המסחרי שלה. כך היא מסווה עצמה, ואת פרצופה הסמוק מול ההמונים שבאו לצפות בה ולשמוע אותה, אפשר רק לתאר.
היא עולה לבמה עם הפאה שלה ועליה קשת, איתן תישאר עד סוף המופע. מהשמלה הלבנה הענקית היא תיפתר במהרה. היא מתקשה לראות מבעד לשערות הסינתטיות שמכסות את פניה, כך שהיא נזקקת לסיוע עובדי ההפקה כשמתייצבת על פודיום במרכז הבמה. היא פותחת עם "Alive", כאילו כדי להצהיר שלמרות שהיא עומדת שם קפואה, היא לא מתה. היא חיה מאוד, ויש לה מה לתת לכם. בהמשך עובדי הבמה יכוונו אותה הצידה.
יש משהו מחמם לב בכוכבת פופ שמפנה את קדמת הבמה למישהו אחר. ובאמת, אם סיה יודעת לעשות משהו טוב, זה לחמם את הלב עם הבלדות הרגשניות שלה. אפילו כשהיא קרה, ממש קפואה. בצד. מי שגונבת ממנה את ההצגה - ובמקרה זה מדובר ממש בפרצה קוראת לגנב - היא מאדי זיגלר, הרקדנית הצעירה המוכרת לנו בקליפ של להיטה הגדול של סיה "Chandelier". היא (או/ו הכפילה שלה סטפני מינקון - ביחד ולחוד) נוכחת בשירים רבים על הבמה, והיא נעה, רצה, קופצת ועושה שפגט, ומנצלת את כל המרחבים שלרשותה על הבמה. בעוד הזמרת עצמה עומדת שם בצד בחושך, בלי לזוז בכלל. כמו פולנייה, אלא שסיה פורלר היא בכלל אוסטרלית.
זיגלר בת ה-13 היא המוזה של סיה, שרואה בה אחות קטנה. הרקדנית בת ה-13 כיכבה בקליפים רבים שלה ועתידה לעמוד במרכז סרט בשם "Sister" שתביים המוזיקאית רבת המעללים (כל עוד הם מאחורי המצלמה, כן?). ובכן, בהופעה היא מככבת כנפש התאומה של סיה, המבוגרת ממנה ב-27 שנה. היא כל מה שסיה מפחדת ממנו - חיית במה אמיתית, היפראקטיבית. ככזו היא מיטיבה להמחיש בתנועתה את הסערות הרגשיות שהזמרת מבטאת בקולה בשירים כמו "Elastic Heart" או "Titanium".
כשסיה שרה "I'm a tough girl, Whose soul aches" לדוגמה בלהיט "Big Girls Cry", זוהי זיגלר שמשתוללת על הבמה כפרץ של תשוקה, שנאה, פחד או טירוף. וסיה בצד, לבד, מתחת לפאה. לפעמים אלו רקדנים אחרים שעושים את העבודה - מספרים סיפור. ולצדם על מסכי הענק מוקרנות עבודות וידאו שנראות כהעתק של מה שמתחולל על הבמה. לא מדובר בצילומים בשידור ישיר מהמופע, אלא בקליפים שנוצרו מראש בהשתתפות שחקנים, חלקם מוכרים. פול דאנו, בן מנדלסון, גבי הופמן - כולם עוטים על ראשם פאה בלונדינית-שחורה כמו סיה. וכך גם קירסטן וויג. כשהזמרת שרה "Yeah, I picked the wrong kind. Time after time, I drank from the poisoned wine" בשירה העצוב "One Million Bullets" ייתכן שהיא בוכה שם מתחת לפאה, אך זוהי דווקא הקומיקאית שדומעת על המסך - ואיתה הקהל כולו.
לעתים נדמה שההופעה הזו, במהלכה נמנעת סיה מלפנות אל הקהל או לדבר בכלל (זאת למעט "תודה" שנשמעה בסיום), היא בעצם מחזה או מיצג אמנותי כלשהו. אין בו קטעי קישור בכלל, למעט קולות לחשושים מוקלטים שמנוגנים ברקע, ומפרידים בין שיר לשיר, בין סיפור לסיפור. זהו מופע אודיו-ויזואלי, או ליתר דיוק מופע אודיו ו-ויזואלי מכיוון שעל אותה במה יש להתרחשות הקולית ולזו החזותית קיום נפרד. הרקדנים אינם שותפים למוזיקה, וסיה אינה שותפה לריקוד. הזמרת האוסטרלית, שחתומה על אינספור פסקולים לסרטים הוליוודיים - מ"בורלסק", דרך "משחקי הרעב" ועד "מוצאים את דורי" ו"סטאר-טרק: אל האינסוף" - מבצעת פה למעשה את הפסקול של ההופעה שלה, שהיא הצגה שלא בהשתתפותה.
יש משהו מוזר במופע של סיה. מוזר, ומקסים בדרכו המפתיעה. הוא מבוסס על פלייבק, אין בו מוזיקה חיה, אין נגנים - רק רקדנים וסיה עצמה. כיוון שגם כך איננו רואים את פניה, אפשר בעצם היה להביא כפילה שלה. זה היה מוזיל את עלויות ההפקה, שעל פניו גם כך אינן יקרות יחסית. אבל את חתימת הקול שלה אי אפשר לזייף. אין מה לומר, הבחורה מוכשרת. יש סיבה לכך שכל כך הרבה כוכבות על - מבריטני ספירס ועד ביונסה - מבקשות ממנה שתשזור להן להיטים. מגע הזהב שלה מורגש כשריהאנה שרה את "Diamonds", וגם כשסיה מבצעת אותו במופע שלה. היא מצליחה לסחוף ב"Titanium" גם בלי עזרתו של דיוויד גואטה, ולהרקיד ב"Cheap Thrills" גם בלי הגיבוי של שון פול. כל כך הרבה איכויות, כל כך מעט ביטחון.
האם כל הסיפור הזה בשבילכם? אם אתם בעניין של הופעת רוק סטנדרטית עם מבצע קופצני ששולח קריצות לכל עבר ושואג "שלום תל אביב", כשלצדו גיטריסט וירטואוז ומאחוריו מתופף מיוזע ואנרגטי - אז כנראה סיה תתקשה למלא את הציפיות שלכם. אם אתם מחפשים ריגושים זולים כמו ב"Cheap Thrills" המקפיץ, או עגמומיים כמו ב"Breath Me" המופתי, או מלאי תשוקה כמו ב"Chandelier" האהוב, סיה פה בשבילכם, וגם מאדי זיגלר ושאר הרקדנים. רק תהיו סבלניים ועדינים איתה, ועם עצמכם.
