"את כל-כך מכוערת שאני לא מאמין שנאנסת"

"איך אפשר לכתוב לי דבר כזה, שני? איך אפשר? אחרי כל מה שעברתי"? שואלת אותי נפגעת תקיפה מינית שקראה תגובה שקראה לה שקרנית תאוות פרסום. ואני עונה לה וכותבת: "הטוקבקיסטים האלה הם כמו מחבלי מחשב. מקיזי דם של חפים מפשע. קבוצת דעא"ש קטנה ומשועממת. אנשים שמסוגלים לצלוב נשמות. אנשים שמסוגלים לכתוב תגובות איומות. אנשים שכאילו זנחו את לבם אי שם מאחור, אם אי פעם היה כזה. אנשים שמסוגלים לכתוב לאם שכולה תגובות מזעזעות.

אנשים שמסוגלים לכתוב על כתבה על ניצולת שואה שנאנסה בשואה שהיא עוד "זקנה אשכנזייה שבוכה על חלב שנשפך". אנשים שמסוגלים לכתוב למישהי שכותבת ממעמקי לבה על האונס שעברה שהיא "שקרנית ואובססיסית". וזה בסדר. זה חלק מהעניין. לדעת אפילו לא לקרוא את זה. ואם כן, לדעת לחמול. על החושך הזה".

לטורים הקודמים:

"לא רואים עלייך שנאנסת"

"אני לנצח ילדה בת 9 שנאנסה בשלג הפולני"

"אני רועדת מפחד מלראות אותם"

כשנפגע/ת תקיפה מינית מתייעצים איתי כשהם רוצים להוציא את הסיפור שלהם החוצה, בפנים ושם גלויים, אני תמיד מבקשת מהם לקחת בחשבון הכל. כולל את הדברים הקשים. אתם תקבלו המון חיבוקים וירטואליים, המון תמיכה, כנראה שיפנו אליכם לא מעט נפגעים אחרים, שהצלחתם לעורר את הזדהותם והם רוצים לחלוק ואפילו להודות. אבל יש גם את העכברושים האלה, שיוצאים מהביוב שלהם רק כדי לטנף את סביבתם. ככה הם. חיים בחושך, כותבים בחושך. תמיד. בשביל זה אנחנו ביחד, אני תמיד אומרת להם. מישהו כותב תגובה לא טובה, תקראו לי, אקרא לאחרים, נקים צבא אור, ככה. כולנו ביחד, עונים לרוע עד שהוא מסתלק. הטובים מנצחים את הרעים.

"הם באים כדי לעשות רע, לפגוע, להרוס, לחרב"

בהרצאות שלי, תמיד מישהו ישאל אם זה לא קשה להתמודד עם החשיפה. ואחד הדברים שאני מספרת עליהם זה בדיוק זה. הטוקבקיסטים. אני מספרת על משפטים שנכתבו לנפגעי תקיפה מינית שאני מלווה. ואני מספרת גם על דוגמאות של תגובות שאני אישית קיבלתי. "את כלכך מכוערת שאני לא מאמין לך שאנסו אותך", כתב טוקבקיסט כתגובה על משהו שהתפרסם על פועלי בתחום ועל הסיפור האישי שלי. "עוד זקנה חולת צומי", נכתב באחת התגובות, על ניצולת השואה בת ה 80 שסיפרתי את סיפור חייה בטור הקודם. "אני מכיר אותה. למדנו ביחד באוניברסיטה. היא לא נאנסה", כתב טוקבקיסט נוסף, על תקופה שלא סיפרתי בה על האונס, גם לא לחברותיי הטובות ביותר ואני די בטוחה שהוא לא נמנה על אדם שיכול להעיד שהוא מכיר אותי.

"מותר לא להסכים, אפשר להתווכח, אני מוצאת בחלק מהדיונים המון אור ולמידה, אפשר אפילו "לריב" וירטואלית, אבל למה לפגוע אישית ? למה להכאיב? מאיפה מגיע הרוע הדוחה הזה"? ככה. במילים כאלה אני מספרת להם בהרצאות. אולי כדי למנוע את הטוקבקיסט הבא. "הם באים כדי לעשות רע, לפגוע, להרוס, לחרב. הם הרוח הגבית של הטרור. אם אנס מורשע מקבל תמיכה, הם מגבים פשעי מין. אנחנו לא ניתן יד לטרור. אנחנו לא ניתן יד לעבריינות מין. לכם יש את הכוח לעשות את העתיד שלנו מואר יותר" אני אומרת לדור הצעיר שיושב מולי ומהנהנן בהסכמה ובהתלהבות ואולי מפיח בי תקווה לעתיד.

"איך אשה יכולה לכתוב דבר כזה"? אחת מנפגעי התקיפה המינית שאני בקשר איתם, כותבת לי על תגובה קשה שאשה כתבה בנושא. "איך"? ואני עונה לה. כתבת פוסט שמספר על האונס שלך על ידי דוד שלך. דוד שלך, אח של אמא שלך, אנס אותך. את באמת מתפלאת על העובדה שקיים כזה רוע בעולם? אם אנשים מסוגלים לפשוע בגדול באנשים אחרים, אין שום סיבה שלא יהיו מסוגלים לפשוע בהם ב"קטן".

"רק תזכרי", אני ממשיכה, "יש עדיין אור גדול. החשוכים לא יצליחו לכבות אותנו. הטובים. אלה שזוכרים לחמול. רודפי צדק. אלה שלא מסוגלים לכתוב מילים של רוע טהור. אלה שזוכרים אהבת חינם מהי. אנחנו הרוב ואנחנו ננצח. או כמו שאני אוהבת להגיד - נא לא להאכיל את הקופים. בואו נסגור ביחד את פתחי הביוב. באנו חושך לגרש".

• שני שטלריד, אמא של עמית וטל. לאחר שחשפה בתקשורת את סיפור האונס האישי שלה והשיקה את ״קמפיין האותיות״, ו״לא לבושה״, היא הקימה את עמותת ״אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית״ ומאז היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, תוך ליווי מאות נפגעים והעברת הרצאות בנושא.
  

• להזמנת הרצאה היכנסו לעמוד הפייסבוק או שלחו מייל ל: shtalryd74@gmail.com  .
  

• מעבר לקווי הטלפון של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ממתינות מתנדבות לנשים ומתנדבים לגברים, להקשיב ולשוחח באנונימיות מוחלטת. אתם לא לבד. התקשרו 1202 לקווי סיוע לנפגעות תקיפה מינית ו-1203 לנפגעי תקיפה מינית.