המסע שלי לקבלה עצמית עדיין לא הסתיים
בגיל 25 הגיעה הגאולה בצורת זוג עיניים טובות שנכנסו לחיי ועזרו לי להוריד את המסכה. זה לא קרה בבת אחת, ויש עוד המון שכבות קטנות שאני מוריד מאז. היום אני גם מבין שזה לא כל כך נורא לשים מסכה על הפנים מדי פעם, כל עוד אתה יודע מתי להוריד אותה, מתי לחזור הביתה
"אתה קולט שעברו בדיוק עשר שנים מאז הטיול אחרי הצבא שלי להודו?", אני מראה לחבר מהעבודה תמונה שלי עם ראסטות. "ראסטות? שרוואלים? מה זה? איזה מין גיי אתה?", הוא שואל בחצי תדהמה-חצי האשמה.
"אה, אז עוד הייתי סטרייט", אני עונה.
"מה זאת אומרת היית סטרייט? לא הבנתי".
אני מנסה להסביר לו על רגל אחת, אבל זה לא מצליח לי. איך מסבירים שכשאתה חי בשקר אתה בעצמך מתחיל להאמין בו? כמעט כל החיים הבוגרים שלי הסתובבתי עם מסכות. כבר בתור ילד שלא רצה לחטוף מכות מהערסים שגרו מעבר לכביש, הבנתי שאני צריך לדבר בשפה שלהם, לתת להם הרגשה שאני חלק מהם, למרות שבפנים ידעתי שאני ההיפך המוחלט. גם המשקפיים הגדולים האלה שהיו לי לא ממש עזרו.
מהרגע הזה בכיתה ג', כשקיבלתי את הבשורה שכאבי הראש והמצמוצים הבלתי פוסקים קשורים לעובדה שאני צריך משקפיים, הרגשתי שסוף העולם הגיע. הייתי יושב בבית ושואל את עצמי בדמעות למה זה מגיע לי. בתחילת הניינטיז משקפיים לא היו אקססורי מגניב כמו היום, ורק אני ועוד שלושה ילדים בכיתה "זכינו" למתנה הזאת. המשקפיים סימנו אותי. כי אם עד לאותו היום הרגשתי שאני יכול להסתיר את עצמי מהעולם, הגיעו המשקפיים וסימנו אותי כחלק מקבוצת הילדים החלשים.
כל בוקר משהו בי היה נערך למלחמה. החיים אז היו די רגועים ולא נראו כמו מלחמה בכלל, אבל משהו בתוכי היה דרוך לכל סכנה שלא תבוא, שחלילה לא יצביעו עליי ויגידו את המילה שפחדתי ממנה כל כך. בגיל 16, כשכבר הפכתי מספיק מודע לעצמי, נפטרתי מהמשקפיים. כל מה שרציתי היה "לשרוד", כלומר להתאים את עצמי, לא לעורר גלים, ובעיקר להתמזג. "הכי טוב זה שלא ישימו לב אליך", הייתי אומר לעצמי. ניסיתי רק להיבלע בין ההמון, כדי ככה הפוקוס לא יהיה עליי וככה אנשים לא יעלו על זה שאני שונה מהם.
הייתי מחליף בין מסכות, מלמד את עצמי כמו זיקית איך לדבר עם כל קבוצה של אנשים בשפה שלה - אם זה בבית הספר ואם זה באוהל בטירונות עם סטרייטים מאיימים. השנים חלפו והפכתי לאשף בלהיות משהו שאני לא. בשלב מסוים, כבר התבלבלתי בעצמי ולא הבנתי בדיוק לאן אני שייך. כנראה שהזדהיתי יותר מדי עם התדמית שמכרתי לעולם.
ואז הגיע הטיול להודו, בדיוק לפני עשר שנים מהיום. מלבד העובדה המצערת שאני כבר בן מאתיים, אני נזכר שאמנם הטיול הזה פתח לי צוהר לעולם הגדול אבל הוא גם הזכיר לי שלא משנה כמה חופש קיבלתי שם, הייתי עדיין כלוא בכלא של עצמי. בין החופים של גואה לכפרים בתוך היער בקאסול, בפעם הראשונה נסדקה המסכה שלי והפכתי מודע לכובד הזה שאני סוחב על פניי ונכנסתי לפאניקה. דווקא בטיול שהוא התגשמות כל הפנטזיות של החופש המוחלט ביותר שאדם יכול לקחת לעצמו, שמתי לב שמשהו בי לי לא באמת חופשי.
הרגשתי שם שאני שקוף, שאנשים רנדומלים יכולים לקרוא אותי בשניה, שם לא יכולתי לברוח הביתה בסוף היום. שנים שהצלחתי להסוות את עצמי, להתמזג בין אנשים ולהיות אחד מיני רבים, ופתאום אני לא יודע איפה להסתיר את עצמי. חזרתי לארץ ובמקום להתחיל להתמודד עם עצמי, יצאתי למלחמה בסדקים שבמסכה והתרחקתי מעצמי עוד יותר.
בגיל 25 הגיעה הגאולה בצורת זוג עיניים טובות שנכנסו לחיי ועזרו לי להוריד את המסכה מהפנים. גם זה לא היה בבת אחת, ולקח לא מעט זמן והרבה מאמץ. ויש עוד המון שכבות קטנות שאני מוריד מאז, כל יום קצת. היום אני מבין שזה גם לא דבר כזה נורא לשים מסכה על הפנים מדי פעם, כל עוד אתה לא נותן לה להשתלט עליך. ובכל מקרה, הדבר הכי חשוב הוא לדעת מתי להוריד אותה, מתי לחזור הביתה.
הילד שהייתי היה ילד אמיץ, הרבה יותר מהמבוגר שהפכתי להיות. המודעות העצמית שסיגלתי עם השנים היא לא ברכה כשהיא משתלטת עליך. במקום להסתכל על העולם מהעיניים שלי, הייתי מסתכל על עצמי דרך העולם. דרך ארוכה עברה מאז הטיול ההוא להודו. חזרתי לשם כבר פעמיים ותיקנתי את מה שהיה חסר בחוויה הראשונה. למדתי מהו חופש אמיתי, וכמו הקלישאה, גם החופש לא מתחיל בחוף ים טורקיז עם עצי קוקוס, הוא מתחיל בלצאת מהכבלים ששמת על עצמך בלי שום סיבה.
ויש לי עוד דרך. האוטומט שלי לוקח אותי הרבה בחיים למקום המתמזג ההוא, אבל היום אני אקסטרה רגיש לאותנטיות, שלי או של אחרים. כשאני פוגש אנשים עם מסכות אני לוקח צעד אחורה, ואם אני מרגיש לפעמים שאני בעצמי קצת נתקע בתוך מסכה, אני עוצר לרגע, נושם ומנסה להתמזג פחות עם העולם ולהיות קצת יותר אני. ומשקפיים זה סקסי. נקודה.
לפנייה לכתב/ת 
