הכל מסביב בינוני
ספרד, איטליה ואנגליה מינו מאמנים שאינם מהשורה הראשונה מכיוון שהבכירים בעולם לא מעוניינים לאמן נבחרות לאומיות. זה קטן עליהם. עם כל הכבוד ליוקרה שעדיין קיימת בכדורגל הנבחרות, הרבה יותר מעניין אותם – והרבה יותר משתלם כלכלית – לאמן קבוצות
הדברים התקבלו כמובן בטבעיות. שהרי זה מובן מאליו שכל מאמן ישראלי חולם על היום בו יקבל את ג'וב החלומות, על הרגע בו יגשים את פסגת השאיפות המקצועיות שלו. כי אין משרה יוקרתית יותר מאשר אימון הנבחרת הלאומית.
בישראל ובמרבית המדינות זה אכן המצב, אולם יש מקומות בהם דברים מתחילים להשתנות וזה קורה דווקא במדינות הכדורגל המובילות בעולם. בשבועות האחרונים מונו מאמנים לאומיים חדשים באיטליה, ספרד ואנגליה. בשלוש המדינות הללו, כולן אלופות עולם לשעבר, קיבלו את הג'וב מאמנים שלא נמצאים בשורה הראשונה.
ז'ולן לופטגי, מאמנה החדש של נבחרת ספרד, נכשל בפורטו ופוטר באמצע העונה שעברה, אחרי שהקבוצה לא הצליחה להעפיל משלב הבתים של ליגת האלופות. גם בליגה הפורטוגלית פורטו נכשלה.
הבחירה בלופטגי מתבססת על ההצלחה שלו עם הנבחרות הצעירות של ספרד ובמיוחד על הזכייה באליפות אירופה עד גיל 21 לפני שלוש שנים, בטורניר שנערך בישראל.
בינתיים רבים מכוכבי אותה נבחרת צעירה התבגרו והפכו להיות שחקנים משמעותיים בנבחרת הבוגרת. לכן יש היגיון במינוי מאמן שמכיר את אותם שחקנים כל כך טוב.
ובכל זאת, מדובר במאמן בלי הרבה ניסיון, בלי הצלחות בקבוצות, שבלתי אפשרי להשוות אותו לויסנטה דל בוסקה, המאמן היוצא. תזכורת: לפני שדל בוסקה מונה להיות מאמנה של "לה רוחה", הוא זכה עם ריאל מדריד פעמיים בגביע אירופה לאלופות. איפה הוא ואיפה ג'ולן לופטגי.
אם לופטגי לא היה מקבל את ההצעה לאמן את הנבחרת הספרדית, כנראה שהוא היה היום מאמנה החדש של וולבס, קבוצה מליגת המשנה באנגליה. מפתיע או לא, אבל אף קבוצה בליגה הראשונה בספרד לא הציעה לו לאמן אצלה...
סיפור דומה מתרחש גם באיטליה. מי שנבחר לרשת את מקומו של אנטוניו קונטה הוא ג'אמפיירו ונטורה בן ה-68. בניגוד ללופטגי חסר הניסיון, כאן אנחנו מדברים על מאמן ותיק שעבר הרבה בקריירה שלו – אבל מעולם לא עבד בקבוצות גדולות.
הוא אמנם עשה דברים יפים בטורינו, קבוצתו האחרונה, אולם את מרבית הקריירה שלו בילה ונטורה בליגות הנמוכות. וגם כשהגיע לסריה א', זה לא היה ביובנטוס, אינטר או מילאן.
האמת היא שהפריצה של ונטורה הייתה רק לפני שבע שנים, וגם אז הוא החליף את קונטה שהעלה את בארי לליגה הראשונה. בקיץ 2009 מונה ונטורה למאמנה החדש של הקבוצה והוליך אותה למקום העשירי, עם שיא של 50 נקודות, שתי תוצאות תיקו מול האלופה אינטר של ז'וזה מוריניו וניצחון על יובנטוס. באותה עונה עשו את פריצת הדרך בהדרכתו שני שחקנים צעירים, לאונרדו בונוצ'י ואנדראה ראנוקיה, שהפכו כמובן לשחקני נבחרת.
במסיבת העיתונאים הראשונה שלו אחרי שקיבל את התפקיד, נשאל ונטורה לגבי הרזומה שלו, הכולל כמה עליות ליגה, אבל אף תואר משמעותי. "אתם צריכים לבחון מה בעצם המשמעות של לזכות בתארים", הוא אמר.
"בכל מה שנוגע לאליפויות וגביעים, זה נכון שלא זכיתי אבל זה לא פשוט כשמדובר בקבוצות שאותן אימנתי. אם המשמעות של זכייה זה לקחת שחקנים צעירים ולהפוך אותם לבינלאומיים או לקחת קבוצות שהיו בקשיים, אז אני חושב שזכיתי".
המשחק הראשון של נבחרת איטליה בהדרכתו של ונטורה יהיה מול צרפת ב-1 בספטמבר, ולא במקרה הוא יתקיים באצטדיון של בארי, שהיווה ציון דרך משמעותי בקריירה של המאמן החדש.
המשחק הרשמי הראשון של ונטורה, המאמן השני הכי מבוגר בהיסטוריה של ה"סקוודרה אזורה", יהיה ארבעה ימים לאחר מכן מול ישראל באצטדיון סמי עופר בחיפה, בפתיחת מוקדמות המונדיאל.
ז'ולן לופטגי, שלו יש זכרונות מצויינים מישראל – הזכייה ביורו הצעירות ב-2013 והניצחון של פורטו על מכבי ת"א בליגת האלופות – יגיע עם נבחרת ספרד למשחק מול הנבחרת של אלישע לוי ב-24 במארס 2017.
אחרי ההתרסקות של נבחרת אנגליה ביורו בצרפת החליטה ההתאחדות האנגלית למנות את סם אלרדייס כמאמן הלאומי החדש, למרות שהוא מעולם לא זכה בתואר.
כמו ונטורה ולופטגי, גם "ביג סם" מעולם לא אימן את אחת הגדולות של הכדורגל האנגלי. אף אחת מעולם גם לא התעניינה בו ברצינות. בולטון, בלקבורן, ווסטהאם וסנדרלנד הן הקבוצות הבכירות ביותר אותן הדריך.
אלרדייס, צריל להדגיש, לא היה האופציה הראשונה מבחינת ראשי ההתאחדות האנגלית. לפני הפנייה לאלרדייס הוגשה הצעה לארסן ונגר, המנג'ר הצרפתי של ארסנל. ונגר, שנמצא בארסנל כבר כמעט 20 שנה, ומכיר את הכדורגל האנגלי יותר טוב מכל אחד אחר, סרב.
וזה בעצם הסיפור. המאמנים הבכירים בעולם לא מעוניינים לאמן נבחרות לאומיות. זה קטן עליהם. עם כל הכבוד ליוקרה שעדיין קיימת בכדורגל הנבחרות, הרבה יותר מעניין אותם – והרבה יותר משתלם כלכלית – לאמן קבוצות.
אי אפשר להתעלם מהעובדות: המאמנים הבכירים בעולם לא מדריכים את הנבחרות שלהם. הם ישקלו לעשות זאת רק כשיתקרבו לגיל הפנסיה.
ז'וזה מוריניו לא מאמן את נבחרת פורטוגל, פפ גוורדיולה ולואיס אנריקה לא מאמנים את נבחרת ספרד, קרלו אנצ'לוטי לא מאמן את נבחרת איטליה (אנטוניו קונטה עזב את הג'וב אחרי שנתיים כי העדיף את צ'לסי), יורגן קלופ לא מאמן את נבחרת גרמניה, דייגו סימאונה לא מאמן את נבחרת ארגנטינה וארסן ונגר לא מאמן את נבחרת צרפת.
אנגליה היא מקרה ייחודי, שכן אין כיום בנמצא מאמן אנגלי בכיר, כזה שניתן לומר עליו שהוא אחד המובילים בעולם. כל הקבוצות הגדולות באנגליה מונהגות ע"י מאמנים זרים ולכן אלרדייס הוא הבחירה ההגיונית, אם ההחלטה היא ללכת על מאמן אנגלי. הוא אולי מאמן מהדרג השני, אבל אין מישהו יותר טוב ממנו. אז מה קורה כאן, כיצד התפקיד שהיה בעבר "פסגת השאיפות" של כל מאמן עלי אדמות, הפך להיות ג'וב לא רצוי מבחינתם של המאמנים המובילים בעולם?
אז נכון, כל מאמן רוצה להוליך את הנבחרת הלאומית שלו למונדיאל או לאליפות אירופה. אלו הם הטורנירים המתוקשרים והיוקרתיים ביותר שיש. ומאמן שזוכה עם הנבחרת שלו בגביע העולם נכנס להיסטוריה והופך לגיבור לאומי.
הבעיה היא שמונדיאל מתקיים רק פעם בארבע שנים, וכך גם היורו. וכאשר מרבית משחקי המוקדמות הם מול נבחרות קטנות ולא מעניינות, מדובר ב"פיק" מקצועי של חודש בכל שנתיים לכל היותר. זה מעט מדי.
במקביל ליגת האלופות הפכה להיות הדבר החשוב ביותר בכדורגל העולמי. זו הזירה שבה כל שחקן ומאמן שואף להצליח, יותר מאשר בליגה המקומית ולא נעים לומר, יותר מאשר בנבחרת.
ובניגוד לטורנירי הנבחרות, ליגת האלופות מתקיימת כל שנה, תשעה חודשים בשנה. מספר המשחקים הגדולים, המשמעותיים, רב הרבה יותר מאשר בנבחרת. האקשן הוא כמעט תמידי, האתגר המקצועי והריגוש הינם ברמות גבוהות לאין שיעור.
ויש כמובן את העניין הכלכלי. בשנים האחרונות הפער ברמת השכר בין מאמני הנבחרות לבין מאמני הקבוצות הולך וגדל בקצב מסחרר. זה לא שמאמני הנבחרות מרוויחים פרוטות. כך לדוגמא רוי הודג'סון, מאמן נבחרת אנגליה לשעבר, הרוויח כ-5 מיליון יורו בשנה ואנטוניו קונטה הרוויח 4.6 מיליון.
אבל בצ'לסי קונטה מרוויח כמעט כפול – 8 מיליון יורו לעונה. ויש שישה מאמנים שמרוויחים יותר ממנו. הרבה יותר ממנו. פפ גווארדיולה, המאמן החדש של מנצ'סטר סיטי יושב על חוזה מטורף של 18 מיליון יורו לשנה. מוריניו נמצא לא רחוק ממנו – גם גאוגרפית וגם כלכלית. המאמן הטרי של מנצ'סטר יונייטד מרוויח 16.5 מיליון יורו לשנה.
מדובר בסכומי עתק, ומדובר במאמנים הכי מבוקשים בתבל, שיודעים שהם יכולים לדרוש ולקבל סכומים דומים גם בשנים הבאות. וכן, גם אחרי שמוריניו פוטר מצ'לסי בעונה שעברה, זה לא מנע ממנו לשדרג את שכרו.
אפרופו ונגר. בארסנל הוא מרוויח 10 מיליון יורו בשנה, כאשר מאמן נבחרת צרפת דידייה דשאן מקבל רק חמישית מכך – 2 מיליון בלבד. אפשר להבין מדוע אין לונגר שום רצון לעזוב את הג'וב הפנטסטי שלו, ככל שזה תלוי בו.
אגב, פרננדו סאנטוס, האיש שהוליך את נבחרת פורטוגל לזכייה ההיסטורית ביורו, מקבל 1.2 מיליון יורו בלבד – בערך מה שאלי גוטמן קיבל כאשר אימן את נבחרת ישראל...
ואם כבר מדברים על ישראל, לא בטוח שהתהליך לא הגיע אלינו. כי אם בעבר מאמן הנבחרת היה תמיד מאמן הליגה המצליח ביותר באותה תקופה – שלמה שרף, אברהם גרנט, דרור קשטן ואלי גוטמן – הרי שאלישע לוי מונה אחרי שהפועל באר שבע החליטה לוותר עליו ולאחר שנה שבה ישב בבית. בינינו, האם ברק בכר היה עוזב עכשיו את באר שבע אם היו מציעים לו לאמן את נבחרת ישראל? אני חושב שהתשובה ברורה.
לפנייה לכתב/ת 
