שכבנו ולפתע הוא התחיל לפרכס. תוך שתי דקות הוא דמם
הדס ויסמן איבדה את בעלה גיא ברגע הכי פחות צפוי: בזמן שהשניים עשו אהבה במיטתם. בראיון לנועה בנוש היא מספרת על הדרך הארוכה שעשתה כדי להשלים עם האבל והאובדן, ועל איך אנשים עושים הכל חוץ מלפגוש את עצמם ואת הכאב האמיתי שלהם
באוגוסט לפני ארבע שנים חרב על הדס ויסמן כל עולמה. גיא, בעלה ושותפה לחיים במשך 11 שנה, נפטר באופן פתאומי. הוא קיבל דום לב בעת שעשו אהבה במיטתם, וניסיונות ההחייאה שביצעה בו עלו בתוהו. בגיל שלושים היא מצאה את עצמה אלמנה ומטופלת בשני ילדים קטנים: עלמא אור (אז בת ארבע וחצי) ואדר (בן שנתיים). בתום משבר ארוך פרסמה הדס את "קח אותי איתך", ספר שמגולל בגילוי לב ובאומץ את סיפור המסע שעברה, והסכימה לשתף גם אותנו בדרך הארוכה שעברה ממערכת היחסים הסוערת עם גיא, דרך אותו יום נורא ועד להשלמה.
איך את וגיא הכרתם?
"אני וגיא הכרנו בצבא, אבל התאהבתי בו עוד קודם, מתמונה של חברה. ראיתי את התמונה שלו באלבום תמונות של חברה שהיתה איתי במוצב, והרגשתי שממש בא לי עליו, אז החלטתי לקחת לה את התמונה מהאלבום ולנכס אותה אלי. תליתי את התמונה בתוך הלוקר שלי, וכל פעם שהתלבשתי פגשתי אותו והתאהבתי בו עוד קצת. ניסיתי ליזום הזדמנויות לפגוש אותו, כשהחברה בסוד העניינים כמובן, אבל זה לא קרה. שנה אחרי יצאתי לנופש צבאי, והדבר הראשון שראיתי כשירדתי מהאוטובוס היה אותו, יושב על ספסל ומנגן".
"באתי אליו ואמרתי 'אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכירה אותך', וסיפרתי לו על החברה המשותפת. הוא שאל אותי מה הוא יכול לנגן לי, ומיד עלינו על המכנה המוזיקלי המשותף. במהלך כל ארבעת ימי הנופש לא נפרדנו אחד מהשניה, וביום החמישי, כשעזבנו, החלטתי שאני מזמינה אותו אלי הביתה כי אני לא יכולה לתת לו ללכת. הוא ישן אצלי באותו הלילה ולמחרת, כשליוויתי אותו לתחנה המרכזית, הוא נעמד מולי ואמר 'אל תיבהלי, אבל אני אוהב אותך'. ארבע שנים מאוחר יותר התחתנו".
ואיך היתה הזוגיות שלכם?
"היינו במשבר זוגי עמוק כשעלמא אור נולדה, שנתיים אחרי שהתחתנו, וזה נראה כמו פער שאי אפשר לגשר עליו. הייתי מרוכזת כל כולי בעלמא אור, והוא הרגיש שאף אחד לא מסתכל עליו. אז הוא היה הולך מהעבודה לחברים ובכלל לא היה נוכח. הרגשתי שאני מגדלת אותה לבד ותכננתי לעזוב, אבל זכרתי משפט שמדריכת ההכנה ללידה אמרה: 'לא מתגרשים בשנה הראשונה אחרי הלידה'. אז שמרתי על הכלל - למרות שמבחינה מנטאלית כבר הייתי עם המזוודות מחוץ לבית, והחלטתי במקום לעזוב, לפתוח לעצמי בקלפים".
"הקלפים ביקשו שאביע כלפיו חמלה. לא הבנתי למה אני צריכה להביע חמלה כלפי אדם שרק מבקש ממני סקס ושאכין לו אוכל, אבל הכנתי לו לזניה. הוא היה ממש מאושר ולמחרת הוא הציע לראשונה להשתתף במקלחת של עלמא אור. התחלתי לעשות מעשים קטנים של חמלה ואהבה, והזוגיות שלנו קיבלה תפנית מדהימה. חצי שנה לפני שגיא נפטר, חווינו תפנית נוספת. לא הייתי בוכה ליד גיא כי חשבתי שזה מראה על חולשה, אבל כשיום אחד התפרקתי לידו ובכיתי, גיליתי עד כמה הוא רוצה להעניק לי".
"הוא נשא אותי למיטה, וממקום של חוסר אונים מוחלט כי אין לי כוחות להתנגד, התמסרתי. גיליתי שברגעים שאני נשברת ומתמסרת יש לגיא אפשרות להעניק לי. אם לפני כן הייתי ביחסי המין בשבילו, כדי לעזור לו לגמור, בחצי השנה האחרונה הייתי מוכנה לקבל ממנו אהבה 24/7 ולא משנה במה התעסקתי באותו הרגע. הוא בא להעניק לי ואני הייתי פתוחה לקבל את זה באותה המידה. ברגע שפיניתי לו מקום ואפשרתי לו לתת, גיא החליט שהוא מסיים את העבודה בהיי-טק בשעה חמש בכל יום, מגיע הביתה ומבלה עם הילדים".
ספרי על היום שבו גיא נפטר.
"גיא חזר מהעבודה מוקדם ואמר שהוא לא מרגיש טוב. הוא נח קצת והמשיך לעבוד מהבית. אחרי ששלח את המייל האחרון הוא הוביל אותי למיטה שלנו, כשכולי מרוגשת ומוכנה להתגלות שוב ולגלות לו את האהבה שלי. היינו שם שעה, ואני זוכרת שהעוצמה של החיבור שלנו היתה כ"כ גדולה, שכשהוא רצה שאביא לו משהו מהמגירה אמרתי לו 'אני לא רוצה לעזוב אותך', כי כנראה שבתת-המודע הרגשתי שזה הסוף".
"פתאום הוא ניתק ממני והשמיע קולות. הוא תפס את החזה, נשכב על הרצפה והתחיל לפרכס. אני לא יודעת כמה שניות לקח לי לקלוט מה קורה, חשבתי שתכף זה יעבור ונשב ונעשן ביחד סיגריה. אבל תוך שתי דקות הוא דמם לחלוטין. התקשרתי למד"א והם הנחו אותי לעשות לו הנשמה והחייאה, ואמרו 'רק תוודאי שבית החזה שלו עולה ויורד'. אבל זה לא קרה. בית החזה שלו לא עלה וירד, והבנתי כבר אז שזה חסר סיכוי".
"שמתי על גיא תחתונים, וכשמד"א הגיעו התקשרתי להורים ואז יצאתי למרפסת חדר השינה והתחלתי לצעוק. הבנות מלמטה יצאו ושאלו אם הכל בסדר, ואמרתי להן ששום דבר לא בסדר. מד"א ניסו להחיות את גיא במשך שעה וחצי, אבל לא האמנתי באמת שהוא יקום מזה. הייתי צריכה לשחק את המשחק של התקווה של כולם, וחיכיתי שהם יבינו את מה שכבר הבנתי, כדי שאוכל לקבל את זה. בינתיים ההורים שלי הגיעו ואמא שלי התמוטטה, כך שהביאו עוד אמבולנס כדי לפנות אותה".
איך מתמודדים עם כזה אובדן?
"בחצי השנה לפני המוות עברתי מסע פנימי וקיבלתי מסרים משמעותיים על להפסיק להיאחז, שכל מה שיש לי הוא זמני ועלי להוקיר אותו בכל רגע שהוא קיים, כולל הילדים וגיא, וזו היתה הכנה לנפש. בשבעה הרגשתי יותר כמו אלה מאשר כמו אלמנה טרייה. הרגשתי מוארת, בקבלה מוחלטת של המוות. הייתי שבויה באמונה שזה מה שהיה אמור לקרות, ועזרתי לאנשים לקבל את זה. זה היה משהו פנימי עמוק שלא שלטתי בו והרגשתי באמת טוב".
"במשך שנתיים וחצי הייתי בהדחקה. הייתי מוציאה את הכאב רק בלילה. היו לי סיוטים ובמהלכם הייתי פוצעת את עצמי מתוך שינה. יצאתי למסיבות והייתי עם גברים בניסיון להתגבר על הטראומה ולא להיות נוכחת. הרגשתי שהילדים זה משהו שגיא השאיר לי, משהו שמעיק ומכביד עלי, ונתתי לעצמי לגיטימציה לא להיות איתם ולעשות מה שבא לי, גם כשידעתי בוודאות שזו טעות ושזה לא נראה טוב, ושעוד אתחרט על זה".
נשמע שכעסת על גיא על כך שהלך והשאיר אותך לבד עם הילדים.
"הרבה לפני שהבנתי שהאהוב שלי מת ולא יהיה אותו יותר, היו את כאבי השגרה שאני צריכה לקלח את הילדים כל יום ולהיות איתם, להיות הורה לבד, ואין מי שיכול להכיל אותי בסוף היום עם חיבוק. כואב לך וקשה לך, את לא מחזיקה את החיים בכלל, ופתאום את צריכה לגדל שני ילדים. זה עול שאת לא יודעת מה לעשות איתו".
"שמונה חודשים אחרי שגיא נפטר קניתי כרטיס לכיוון אחד להודו, ונסעתי עם הילדים במטרה להשלים עם החד-הוריות. עלמא אור ניסתה לנחם אותי בשדה התעופה, ואמרה: 'אמא, אנחנו נעזור לך', ואמרתי לה בלב 'את לא מבינה שזו את, שזה בגללך'. קראתי למה שקרה בהודו הזנחה. נתתי להם להסתובב חופשי, בני שנתיים וחצי וארבע וחצי, ושמרתי עליהם רק כשהייתי חייבת. הרגשתי שזו הדרך היחידה שבה אני יכולה להתחבר אליהם מחדש. שבוע אחרי שחזרתי מהודו, התיישבתי לכתוב את הספר ורק כשסיימתי אותו, שנתיים וחצי אחרי שגיא נפטר, הישרתי מבט כואב על האובדן שלי בפעם הראשונה".
את מתבטאת בכנות ובפתיחות נדירה, בראיון וגם בספר. למה היה חשוב לך לשתף אנשים בסיפור שלך?
"יש לי רדאר רגיש לאמת, כי סבלתי מהדרך שבה הציגו לי את חווית האבל. הרגשתי שהאמת היא יותר מורכבת ורציתי לתת את המתנה הזו - לא רק לאלמנות שחוות אבדן, אלא בכלל לאנשים שחווים כאב, ולעזור להם לעצור רגע ולשאול מה הם יכולים לעשות למען עצמם. היה לי חשוב להגיד לאנשים שעשיתי דברים פסולים חברתית, ושהגעתי לתהומות מעוררי רחמים מול גברים ומול הילדים שלי, כדי להעביר לעולם את המסר 'פשוט תניחו לעצמכם'. אנחנו כל הזמן מנסים לשפר את עצמנו כדי לא לראות מה יש שם באמת, כי אנחנו כל כך מפחדים לפגוש את עצמנו ואת הכאב האמיתי שלנו".
"בספר, וגם בהרצאה שאני מעבירה ונקראת 'הרשות נתונה לך', אני נותנת לגיטימציה לכל אחד בתהליך שלו, בכאבים שלו, לעצור רגע, לשבור ימינה ולתפוס כיוון שטוב לו. לא צריך אובדן של בן זוג כדי לעשות כזה שינוי, וגם היום, כשכבר אין לי את הלגיטימציה שהיתה לי אחרי שגיא נפטר, להפסיק לעבוד ולבחון הכל מחדש, אני נותנת לעצמי את הרשות לבדוק כל פעם איפה אני ומה אני רוצה".
לפנייה לכתב/ת 
