סנטנה בישראל: ערב שכולו מוזיקה, גרוב וזיעה
האמן הוותיק פירגן לקהל הישראלי בהופעה של יותר משעתיים שכללה את כל הלהיטים הגדולים, ואם לא חיבבנו אותו מספיק עד עכשיו, הוא גם שלף את כל הקלישאות הרגילות שישראלים אוהבים לשמוע מזמרים בינלאומיים. "שלום. רק שלום. לא עוד ברוטליות, לא עוד אלימות, לא עוד אכזריות. רק שלום, לכם, לי, למשפחות שלכם״
זה היה אחד הערבים החמים והלחים בקיץ הנוכחי, הערב בו עלו קרלוס סנטנה וצוותו על במת פארק הירקון בתל אביב, לערב שכולו זיעה, מוזיקה, גרוב ועוד קצת זיעה. וזה בסדר, אפילו מתבקש מבחינות מסוימות, שכן המוזיקה של ההרכב והגיטריסט המוביל אותו כמו נוצרה עבור לילות לוהטים כאלה.
עוד ביקורות הופעות במדור המוזיקה של ynet:
מתי כספי בהופעה: לא הפתיע וטוב שכך
סיה בהופעה בניו-יורק: מוזר, חרדתי, מקסים
אביצ'י בישראל: זלזול אחרון וביי
כבר למעלה מחמישה עשורים שסנטנה מרקיד המונים ומנופף ביכולות הנגינה הווירטואוזיות שלו, אלו שהפכו אותו לאגדה בתחומו. בהתאם לכך התמלא הפארק הערב (ש') בקסם שחור שהילך עליו מי שמבין דבר או שניים בבניית קצב, אווירה, רשימת שירים וריצוי קהל. כל הלהיטים הגדולים היו שם, או לפחות רובם, מתפרשים על פני תקופות שונות בקריירה של המוזיקאי הותיק. "Black Magic Woman" מול ״Maria", מ-״Jingo" ועד ״Smooth" (לאן באמת נעלמת, רוב תומאס?). הקהל, מצידו, השיב בדרך היחידה שהוא יודע - בצהלות שמחה, קריאות התלהבות וצעדי סלסה עליזים.
כן, היה קיצי ושמח במופע של סנטנה בישראל, שנמשך למעלה משעתיים ולא במקרה. שכן, מעבר לרפרטואר העשיר של קרלוס ידידנו, סנטנה הוא ההגדרה של אולד סקול. המוזיקה שלו לא עכשווית (מעצם היות הרוק, במיוחד זה הלטיני, לא בדיוק הדבר הלוהט ביותר במוזיקה בעשורים האחרונים), הסט שלו כולל סולואי גיטרת בס וסולו תופים, כפי שנהגו לעשות בימים בהם המוזיקאי היה העניין והדבר, ופחות ההפקה שמסביבו.
סנטנה נמנה עם המוהיקנים האחרונים בתחומם, אלו ששוקי וייס, מפיק המופע, הגדיר לאחרונה בראיון ל-ynet, כמי שעושים ״את המוזיקה האמיתית״. כלומר, אם לתרגם את מילותיו, סנטנה הוא מסוג האומנים שמסתמכים על לחן וקצב בלבד כדי להרים קהל. הוא לא זקוק לפירוטכניקה, גימיקים או תאורה יותר מבסיסית, ומסתמך על חבורת נגנים באמת מוכשרים.
פרט ללהיטים וביצועים ארוכים במיוחד, גם מסרי שלום היו שם לרוב - מעט שטוחים וקלישאתיים, אם נודה באמת. באופן לא מפתיע כל נאומי האחווה השיגו את מטרתם (אם זו הייתה לגרום לקהל להריע בהתלהבות כמי שעוד זוכר שלום באזורו מהו). ״כל מה שקורה באירופה ובאמריקה קורה כי הגיע הזמן שנשתנה״, אמר המוזיקאי. ״אתמול אישתי ביקרה בירושלים ואמרה שיש שם אווירה מיוחדת וכוח. ואני חושב שקוראים לזה כוח התפילה. לכן עלינו להתפלל לשלום על פני האדמה. שלום, רק שלום. לא עוד ברוטליות, לא עוד אלימות, לא עוד אכזריות. רק שלום, לכם, לי, למשפחות שלכם״. ועם השלום התאורטי הזה המשיך המופע לעבר שיא בדמות ״Love, Peace and Happiness".
כמובן שתוך כך יש מקום לציין שלא מדובר במופע לקהל רחב. למעשה, מדובר כמעט בהופעה סקטוריאלית, לדור שלא מבלה את זמנו בסנאפצ׳ט או האזנה לנועה קירל, דור שלא ידע את פיקאצ׳ו. למי שאינו נמנה עם חובבי הז׳אנר, חלק ניכר מהשירים יכולים להישמע כמעט זהים לזה לזה. בלדות שחוזרות על המילה ״אהבה״, פסקול ערבי סלסה גנרי או פשוט ג׳אם סשנים ארוכים עם מחוות להבה נגילה, בוב מארלי או פוליס. מבוצעים היטב בידיהם המאומנות של חבורת מוזיקאים מוכשרת ואשפית בתחומה, אמנם, אך מתבססים על שטיקים מוכרים.
רובם המכריע של באי הפארק היה מבוגר יחסית, אמצע שנות שלושים ומעלה. יתכן שזה אומר משהו על יכולתו של סנטנה להתחבר לקהל צעיר יותר, או על יכולתו של זה להתחבר לרוק מהסוג שנוגן אמש מעל במת הפארק. לא בטוח שלשם הוא מכוון בכלל, ובכל מקרה לקהל השמח שבא אתמול זה לא שינה בכלל. הוא בא במטרה לשמוח, לפזז ולמחוא כפיים וכך יש לשפוט את הצלחת המופע הזה. במונחים אלה, קרלוס סנטנה עשה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר, ויותר מכך. עכשיו רק צריך להבין על איזה שלום הוא מדבר לעזאזל ואם מה שלקח אז בוודסטוק משפיע עליו גם היום.
