משחקי הזיכרון: איך הוא פועל ואיזה סוגי זיכרון יש
מה קורה כשהזיכרון שלנו משתבש? האם גם האישיות משתנה? על הקשרים המאלפים בין סוגי הזיכרון השונים שלנו
הזיכרון הוא מרכיב מרכזי בתפיסת הזהות העצמית שלנו. היכולת להיזכר בחוויות מן העבר מאפשרת לנו להניח שקיימת המשכיות בין העצמי שאנו זוכרים לבין מי שאנו מרגישים כיום, והיא הבסיס להתוויית האישיות.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
מדע בדקה: כריתת יערות לטובת ייצור שמן
האם אפשר לשפר את כושר המחשבה בעזרת תרופות?
לפני שנה יצא לאקרנים סרט האנימציה "הקול בראש" שבמרכזו הייתה נערה מתבגרת שעברה משבר אישיות בעקבות אובדן זיכרונות משמעותיים שלה. זה אמנם היה רק סרט, אבל הוא מבוסס על תופעה שכולנו חשים בקיומה. אם כך, איך אובדן זיכרונות יכול להשפיע על תחושת הקיום והזהות שלנו?
איך פועל הזיכרון?
בשונה מהדרך שבה הסרט פישט את הדברים, בפועל אי אפשר להגדיר מקום ספציפי במוח שבו נמצא זיכרון בודד. כשאנו נזכרים בחוויה, אנו משחזרים בדרך כלל תחושות שקלטנו ממספר חושים שמקומם במוח שונה, וכך מעוררים אזורים רבים בו-זמנית. למעשה, מומחים לא מעטים גורסים שאין הבדל רב בין הצורה שבה אנו מעוררים זיכרונות לבין צורת המחשבה שלנו, ואכן סריקת ראש באמצעות מכשיר MRI מגלות שאזורי הפעילות במוח בשני המקרים זהים כמעט לחלוטין.
המודלים המקובלים כיום בקהילה המדעית מעריכים שתאי המוח אינם פועלים כמו תאי אחסון סטנדרטיים ולא מכילים זיכרונות באופן בדיד כמו שעושה המחשב הביתי. במקום זאת יצירת זיכרונות והפעלתם מתבססת על התארגנות של התאים לרשתות מורכבות שעובדות יחד. כך, תאים מסוימים יכולים להיות שותפים בו-זמנית לכמה רשתות מקבילות.
השיטה הזאת יוצרת אפשרות ייחודית, שנקראת גם "זיכרון אסוציאטיבי", שבה זיכרון חדש מוצא עוגן משותף עם זיכרונות אחרים, משתלב ברשת קיימת ובדרך מחזק את הקשרים שלה. לא סתם רובנו זוכרים לעתים קרובות דברים שעשינו סמוך לאירועים שהשאירו עלינו רושם משמעותי, דוגמת רגע הנפילה של מגדלי התאומים בארה"ב, כיוון ששחזרנו אותם הרבה במוחנו וחיזקנו אותם. יכולת הקישור האסוציאטיבי היא אחד הבסיסים לתהליכי הלמידה והזיכרון.
כמות המידע שאנו קולטים מדי יום עצומה ואם נזכור את כולו מוחנו יתקשה לתפקד כראוי. לכן פיתחנו במהלך האבולוציה יכולת ליצור זיכרונות בתוך תהליך מורכב שכולל כמה שלבי ביקורת שמגנים עלינו מפני הצפה במידע טפל ומבזבוז משאבים.
לאחר שאחד מהחושים שלנו קולט מסר, מופעלת יכולת התפיסה שלנו, ששומרת את המידע החדש למשך פרק זמן מסוים אחרי שהקלט כבר חדל. כשמתקבלת סדרה של קלטים כאלה אנו יוצרים זיכרון לטווח קצר, שמחזיק מעמד כ-30 שניות ומסוגל להכיל כמות מוגבלת מאוד של מידע - בדרך כלל עד שבעה פרטי מידע.
בדומה לזיכרון הפנימי במחשבים, הזיכרון לטווח קצר משמש אותנו לעבודה שוטפת ומאפשר לנו לקלוט בצורה מורכבת את העולם הסובב אותנו. אולם אם לא נעשה שימוש חוזר במידע הזה או נקשר אותו למידע קיים, המוח שלנו יגרוס אותו ויחליף אותו במידע חדש. יש טכניקות שיכולות להגדיל משמעותית את גבולות זיכרון העבודה, כמו זכירת מספרים שלמים במקום ספרות בודדות או שינון פרט אחד שוב ושוב, אך אלה רק טכניקות נקודתיות שעוקפות את הגבול המובנה בנו של זכירת שבעה פריטים למשך 30 שניות.
ייצוב הזיכרון
המרת המידע המיידי לזיכרון לטווח ארוך דורשת זמן, שבמהלכו הזיכרון מתייצב והופך עמיד להפרעות מגירויים מתחרים או גורמים הרסניים כמו פציעות ומחלות. התהליך הזה נקרא "התגבשות", או "קונסולידציה". ככל שנחזור על מידע יותר פעמים, הרשת שיוצרת את פיסת המידע הזה במוחנו תתחזק ויגדל הסיכוי שהיא תמצא את דרכה לזיכרון לטווח הארוך. מהסיבה הזאת קל לנו יותר לקשר מידע למשהו שלמדנו בעבר מאשר ללמוד משהו חדש לחלוטין. המידע החדש נבנה על גבי רשת מוכרת ומתוחזקת ואינו דורש יצירת רשת חדשה לגמרי.
עם הגיל, בעקבות מחלה או טראומה מוחית, עלולות להיווצר בעיות זיכרון, עקב פגיעה פיזית בתאי המוח או בקשרים שביניהם. לרוב אפשר לסווג את אופי הפגיעה על פי מקום הנזק ותפקידו בשלבי יצירת הזיכרון בין הקלט שלו להתגבשות הזיכרון לטווח ארוך. נזק כזה עלול להיגרם גם לזיכרונות קיימים, עקב פגיעה ברשת שמקושרת אליהם, וכך למחוק את עברו של החולה. לחלופין, עלולה להיפגע היכולת ליצור זיכרונות חדשים, כך שהזהות והתפיסה של האדם נשארים קפואים בזמן.
אחת הדוגמאות ל"קיפאון בזמן" תועדה בסיפורו הייחודי של המוזיקולוג קלייב וירינג (Wearing), שמוחו נפגע ממחלה נגיפית. הנזק פגע באזורים במוחו שמילאו תפקיד בתהליך התגבשות הזיכרונות והוא איבד לחלוטין את היכולת ליצור זיכרונות חדשים. כל החוויות החדשות שלו הוגבלו לפחות מחצי דקה.
הפגיעה שיבשה את תפיסת ההמשכיות של רצף הזמן של וירינג, שמצא את עצמו כלוא בעבר בלי להבין איך הגיע להווה. בתיאור המקרה שפרסם בין השאר הנוירולוג אוליבר סאקס, אשתו סיפרה שהיא הופתע לפגוש אותה בכל פעם שראה אותה, כאילו לא נפגשו חודשים ארוכים, אפילו אם היא רק הלכה למטבח להביא כוס מים.
סוגים שונים של זיכרון
בשונה מהזיכרון לטווח קצר, כשמתרחשת פגיעה בזיכרון לטווח הארוך המחיקה אינה מוחלטת, שכן קיימים כמה מספר סוגי זיכרון שממלאים תפקידים אחרים.
ברמה הכי בסיסית אפשר להפריד בין שני סוגי זיכרון. סוג אחד הוא הזיכרון התהליכי, שמאפשר לנו ללמוד פעילויות מוטוריות ומרחביות כמו נגינה על פסנתר, רכיבה על אופניים והתמצאות בסביבה. הסוג השני, שנקרא זיכרון הצהרתי, מונה עובדות בסיסיות על העולם סביבנו, כמו "העצים ירוקים" ו"השמיים נמצאים למעלה".
הפסיכולוג אנדל טולווינג (Tulving), חילק את הזיכרון לשתי קטגוריות נפרדות שמשפיעות בצורה שונה על תחושת הקיום שלנו. האחת היא הזיכרון הסמנטי, שמכיל מידע כללי על העולם וברובו לא מקושר למאורע ספציפי - למשל העובדה שהשמיים כחולים, וש-2 ועוד 2 זה 4. הזיכרון הזה אינו מייצג נקודת זמן ספציפית בחיינו, אי אפשר לחוות אותו מחדש והוא משמש אותנו בעיקר כמקור מידע בתהליכי החשיבה.
מנגד נמצא הזיכרון הארעי (או בשמו האחר, זיכרון אפיזודי), ש"מקליט" אירועים כפי שחווינו אותם בנקודה ספציפית בזמן ובמרחב. ככלל, מדובר בפרטי מידע שאפשר לשאול עליהם "מה?" "איפה?" ו"מתי?". זה גם הזיכרון שמאפשר לנו להיזכר ברגעי מפתח בחיים שלנו, כמו הנשיקה הראשונה או פרידה מאדם אהוב. למעשה, ב"הקול בראש" אלו הם בדיוק זיכרונות הליבה שהגיבורה מחפשת כדי לעצב מחדש את אישיותה.
אולם גם פה לא הכל פשוט. בסרט המצויר, אובדן זיכרונות הליבה הרס את אישיות הילדה. אולם בעולם האמיתי זה רחוק מלהיות מדויק, ואובדן זיכרונות ליבה לא משבש בהכרח את אופיו של אדם.
מקרה במיוחד היא סוזן מק'קינון (McKinnon), כיום בשנות ה-60 לחייה, שהייתה הראשונה שאובחן אצלה ליקוי חמור בזיכרון האוטוביוגרפי. בשונה מאנשים שסבלו מטראומה בשלב מאוחר בחייהם, סוזן נולדה עם הפגם הזה וחיה חיים מלאים, שבמהלכם הספיקה לטייל מסביב לעולם ואף מצאה את אהבת חייה והתחתנה. אולם, אף שהיא מודעת לכל הדברים שעשתה "כנראה", היא איננה מסוגלת להיזכר באף אחד מהם.
בשונה מווירינג, שתודעתו נתקעה אי שם ב"עבר" שקדם למחלתו, סוזן חיה את כל חייה בהווה. בריאיון איתה היא השתעשעה עם הרעיון שבשונה מאנשים רגילים, ההזדקנות לא גורמת לה עצב, שכן מבחינתה היא תמיד הייתה כפי שהיא מרגישה כיום.
היכולת לזכור או לשכוח היא תכונה מיוחדת שיכולה להיות ברכה וקללה בעת ובעונה אחת, בהתאם למצב ולזמן. גם היום אנו מבינים רק מעט על אופן פעולת הזיכרון שלנו. עם כל פיסה נוספת שאנו משלימים מהפאזל אנו רק מפנימים את גודל החידה שניצבת מולנו.
אלכס קרצר, דוקטורנט במכון ויצמן למדע וכותב באתר מכון דוידסון
לפנייה לכתב/ת 
