"את באמת חושבת ששנה וחצי זה מספיק"?

"אני לא יודעת מה יותר גרוע", כתבתי פעם בפוסט, "לזכור את כל הפרטים שקרו לך במהלך האונס או לא לזכור כלום ולהיות נתונה לחסדי מוחך הלא מתפקד ולנסות לדלות מהזכרון עוד ועוד פרטים ללא הצלחה. מעין חיפוש אמת לגבי מה שקרה לך שהוא בלתי אפשרי, כמעט". כתבתי את זה אחרי התכתבות עם אחת הנפגעות של יניב נחמן. כתבה לי שהיא מצאה עצמה ערומה בבוקר במיטה, שהיא לא זוכרת איך ומתי הורידה את הבגדים ובטח לא זוכרת שהקיאה מתישהו במהלך הלילה, מה שמסביר את הדלי עם הקיא שלצידה.

לטורים הקודמים:

"לא רואים עלייך שנאנסת "

"אני לנצח ילדה בת 9 שנאנסה בשלג הפולני "

"אני רועדת מפחד מלראות אותם "

"את כל-כך מכוערת שאני לא מאמין שנאנסת "

עשיתי בזמנו קבוצת הודעה פרטית. בהסכמה אישית של כל אחת מהן. אחת מהן פנתה. סיפרתי לה על השנייה. שנייה פנתה, הכירה לי את השלישית. שהתחברה לרביעית שהצטרפה למאבקן, כמו עוד עשרות רבות וטובות שבחרו בצדק. וזה היה מדהים. שורה של זו, שזהה למה שקרה להיא. משפט ועוד משפט. ועוד משהו זהה. או דומה. ומה הוא אמר לזו ומה אמר להיא. והאיום שלו של לצלם אותן בעירום כשהיו מחוסרות הכרה, שלא תפתחנה את פיהן, אחרת יפיץ את התמונות. ובכל פעם הייתי הולכת ופוגשת את התמונה שלו מחייך מחדש. של חלאת האדם הזה.

היה בו משהו נאלח בעיניי. בכל פעם שפגשתי את החיוך היהיר שלו, התהפכה לי הבטן. אולי הוא הזכיר לי קצת את ההוא שאנס אותי. בשקר הזה. בלהיות בחור יפה וחכם, כזה שנראה כמו מישהו לקחת להורים, שמצליח להתל בכולם.

זה פשוט לא הגיוני. אפילו לא הגיוני מתמטית

אולי זו הידיעה שזה אפילו מצליח להשפיע על מערכת הצדק. שכאילו מסרבת להאמין שגם בחורים "בהירי עיניים מבית טוב", אפילו עורכי דין, אפילו כאלה שנראים טוב מספיק בשביל לא להיות חסרים בנשים בחייהם, גם הם עלולים להיות אנסים ארורים. זה הרגיש לי כאילו בית המשפט עצמו חולה במחלת החשיכה. אפילו הם מבלבלים בין מין לתקיפה מינית. אחרת אי אפשר להסביר את ההבדלים בענישה. זה פשוט לא הגיוני. אפילו לא הגיוני מתמטית. 12 נשים פונות למשטרה. רק אחת נכנסת לתיק. שישה חודשי עבודות שירות. משהו לא מסתדר לוגית.

הצטרפתי למאבק. ומייד הגיעו מסנגריו. חלק בתגובות וחלק בהודעות נאצה מאחורי הקלעים. אבל הם היו כלכך קטנים וכלכך מזעריים לעומת ההמון הרב שכעס. כעס כעס רב על העונש המגוחך. העונש שמזלזל בכל נפגע/ת תקיפה מינית. עוד ועוד אנשים שבכלל לא מתייחסים לנושא התקיפות המיניות בחיי היום יום, כתבו עוד ועוד פוסטים. כולם מתנגדים. כולם כותבים שזו מדינה שמעודדת עבריינות מין. וזה היה אור גדול.

עוד ועוד אנשים שבכלל לא מתייחסים לנושא התקיפות המיניות בחיי היום יום, כתבו עוד ועוד פוסטים

כשבית המשפט הסכים לערער על גזר הדין המביש, הרגשנו נצחון קטן במערכה. כשהמשכנו להיאבק ונאבקנו בסיכוי לפסילת התיק המערער בשל שביתה, נצחנו שוב. עוד נקודת אור. כשהקול הציבורי הוא כל-כך חזק וברור, זה הגיוני. הלחץ הציבורי היה מאסיבי. דחיית מועד הערעור.

אתמול שוחחתי עם אחת מהן. "זהו, מחר זה נגמר, שני", היא אמרה לי בקול רועד. הבוקר איחלנו איחולי בהצלחה. כולן לכולן. החזקנו אצבעות. ואז הגיע גזר הדין. שנה וחצי בפנים. "טיפה של אור", כתבתי בפוסט המבשר על זה. "את באמת חושבת ששנה וחצי זה מספיק"? שאלה אחת התגובות. לא. זה בהחלט לא מספיק. זה עדיין עונש מגוחך לפושע ארור שכזה, אבל זה בהחלט הרבה יותר טוב מחצי שנת עבודות שירות. וזו בהחלט אמירה לנפגעי תקיפה מינית. וזה בהחלט נצחון הציבור. וזה בהחלט נצחון האור על החושך.

אני לא מספיקה לקרוא את כל התגובות המאושרות על מעט האור אך כועסות על קלות העונש, ומגיעה ידיעה - חנן גולדבלט עלה על הבמה והקהל הזועם עזב את האולם. "וואוו". יוצא לי מהפה מוך מסך המחשב. "וואוו" כתבתי על הפוסט. לא מצאתי מילה מתפעמת יותר. "בא לי ללחוץ יד של כל אדם שעזב את האולם", הוספתי. העם נקעה רגלו, אמר את דברו. הצביע ברגליו. הציבור לא הסכים לתת במה לאנס מורשע. זה מדהים. מרגש.

"אנחנו לא ניתן במה לאנס מורשע"

כשהתראיינתי בזמנו בתכנית הבוקר בנושא של חנן גולדבלט אמרתי שבעיניי העם צריך להצביע ברגליו ולא ללכת לראות הצגות שהוא משתתף בהן. שתהיה בזה אמירה חברתית של - "אנחנו לא ניתן במה לאנס מורשע". ואולי אפילו תוך כדי שאמרתי את זה בשידור שאלתי את עצמי אם אני מאמינה בכך שזה יקרה. אם דבר כזה יכול לקרות. אם אנשים באמת יצביעו ברגליים. אם אנשים באמת ייקחו על עצמם אחריות הדדית. והיתה לי הרגשה שלא. שאתבדה.

לפני כמעט שנתיים אמרתי לחבר שזה יהיה מדהים אם אנשים באמת ישנו את תמונת הפרופיל שלהם לאותיות הזדהות עם נפגעי תקיפה מינית. שזה יהיה מדהים אם באמת יעשו זאת. אם קירות הפייסבוק יתמלאו באותיות ואנשים יבינו את גודל המגפה של תקיפות מיניות בארץ. לא האמנתי לרגע שזה באמת יקרה. לרגע לא חשבתי שכשעתיים אחרי שאפרסם את הפוסט, אני אפתח את קירות הפייסבוק ואראה ים של אותיות. וזה קרה.

לפני כחודשיים אמרתי שזה יהיה מדהים אם הרבה אנשים ישתפו פעולה וישלחו תמונות של הבגדים שלבשו בזמן התקיפה המינית שעברו. כדי שאנשים יבינו אחת ולתמיד שזו לא אשמת הבגדים. זו לא אשמת הנפגעים אף פעם. תמיד אשמת המפגעים. אמרתי שאני מקווה שאנחנו נוכיח שאנחנו הרבה יותר אור מחושך, הרבה יותר טוב מרע, הרבה יותר כל ישראל אחים משנאת חינם. וקהל שלם של אנשים קם על רגליו ויוצא מהאולם. וכל צעד שלהם החוצה הוא צעד לנצחון הצדק. נצחון האור. בתקווה לעתיד קצת יותר צודק ומואר עבור ילדינו.

• שני שטלריד, אמא של עמית וטל. לאחר שחשפה בתקשורת את סיפור האונס האישי שלה והשיקה את ״קמפיין האותיות״, ו״לא לבושה״, היא הקימה את עמותת ״אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית״ ומאז היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, תוך ליווי מאות נפגעים והעברת הרצאות בנושא.
  

• להזמנת הרצאה היכנסו לעמוד הפייסבוק או שלחו מייל ל: shtalryd74@gmail.com .
  

• מעבר לקווי הטלפון של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ממתינות מתנדבות לנשים ומתנדבים לגברים להקשיב ולשוחח באנונימיות מוחלטת. אתם לא לבד. התקשרו 1202 לקו סיוע לנפגעות תקיפה מינית ו-1203 לנפגעי תקיפה מינית.