פרידה מאנדרה היידו, המוזיקאי שלימד אותי לחלום
"אפשר לספר על המוזיקה הנפלאה שלו, או על תלמידיו שהפכו למוזיקאים מובילים בארץ ובעולם. אני רק יודע שאנדרה היה שם בעבורי כשחומות ההגנה קרסו, מי שהפך את חיי מרקוויאם למארש ניצחון". יהודה שוחט נפרד מאנדרה היידו, חתן פרס ישראל למוזיקה שהלך לעולמו בגיל 84 והותיר בו, ובעולם המוזיקה, חותם עמוק
אני לא מבין מספיק במוזיקה קלאסית כדי לספר על גדולתו וייחודו של פרופסור אנדרה היידו, חתן פרס ישראל למוזיקה (1997) שהלך היום לעולמו והוא בן 84. אני לא יודע לנתח את יצירותיו המופלאות והסוחפות, הרגישות והמרגשות. אני יודע שבזכותו למדתי לאהוב את הפסנתר ולברוח אל בין צליליו בכל עת שלא יכולתי לשאת את המציאות.
אני לא מכיר מספיק לעומק את ההיסטוריה של אנדרה, כדי לספר על הדרך שבה שרד בהונגריה תחת השלטון הנאצי, או על לימודיו בצרפת, באפריקה ובישראל. אני יודע שההיסטוריה שלי, הפרטית, לא הייתה כפי שהיא אלמלא לקח אותי תחת חסותו.
בתקופה הארוכה שבה החומות שהגנו עליי קרסו, בזו אחר זו, אנדרה היה עבורי חומה. שבתות אין ספור מצאתי מפלט ומקלט בביתו. מקום של חיים כאחד האדם, של נורמליות. מהמפגש בין העולם שממנו באתי, לעולם הפתוח שבו גידל עם רעייתו רות את ששת ילדיהם, צמחתי אני, ילד ג'ונגל.
כמעט כל מה שקשור בדרכי המקצועית, מאז ועד היום, נבט שם: החיבור למוזיקה ולספורט ששירת אותי נאמנה, החינוך לפלורליזם, האפשרות לראות את היהדות גם אחרת משהכרתי, ההפנמה שאני יכול ושיש לי סיכוי להגשים את החלומות הקטנים והגדולים שלי.
במשך שנים אנדרה היה עבורי כְּאָב וכמורה. בלי לומר יותר מדי, וגם כשהקשר לא היה רציף כבעבר, בניואנסים הקטנים, בחיוך, במילה הטובה, ביכולת הבלתי נתפסת להכיל, הוא נסך בי את הביטחון לחיות ולהיות.
בביתו בגבעת מרדכי העזתי לכתוב לראשונה שיר ולהלחין אותו. משם יצאתי לראשונה בחיי, עם בניו, למשחק כדורגל, בחיל וברעדה. בביתו קראתי טקסטים יהודיים באופן שמעולם לא קראתי לפני כן. שם מצאתי, אחרי שנים מטלטלות, מקום להיות מי שאני. ומאז, ברחתי אליו בכל פעם שחשתי את האדמה רועדת תחת רגליי. כי אנדרה ומשפחתו היו לי בית.
אפשר לספר על תלמידיו הרבים עד מאוד, שהפכו למוזיקאים מובילים בישראל ובעולם. אפשר בוודאי להרחיב ולהעמיק במוזיקה הנפלאה שלו. אפשר לספר עליו כבן זוג וכאבא לשישה בנים שכל אחד מהם מצא את דרכו הייחודית בעולם. הם ודאי יכולים לספר עליו טוב ממני. אני יודע לומר רק שבמובנים רבים, אנדרה היידו הפך את החיים שלי מרקוויאם למארש ניצחון, ועל כך אני זוכר ומוקיר אותו בכל יום, בכל שעה, ולעד אשמור לו מקום בלבי.
לפנייה לכתב/ת 
