5 שנים למותו הטראגי של עדי טלמור - וכלום לא השתנה

איש הרדיו שהעלה את המודעות: לפני חמש שנים סיים שדר הרדיו האהוב עדי טלמור את חייו, אחרי התמודדות עם התפרצות אגרסיבית של מחלת הסרטן. טלמור, שנהג לומר לחבריו שהוא אינו מתכוון לבלות את שנותיו האחרונות בייסורים, נסע לשווייץ ושם הסתייע בשירותיו של ארגון דיגניטס, המאפשר לחולים סופיים לסיים את חייהם.

במותו הפך טלמור לשגריר של סוגיית סוף החיים בישראל. גם היום, כאשר מקישים את שמו בגוגל, הצירוף הראשון שעולה הוא "המתת חסד" – עדות להתעניינות העצומה בנושא, ולמענה המוגבל מאוד שמציעה המדינה לאזרחיה בתחום.

כולנו מתים בסוף. העובדה הזו מעוררת פחד מובן בכל אחד מאיתנו, אבל חלק ניכר ממנו נוגע לאופן המוות ולתחושותינו בחודשים, בימים וברגעים האחרונים. כל אחד מאיתנו התמודד עם מוות של אדם אהוב; לעתים קרובות לוו השנים האחרונות בייסורים קשים, בהידרדרות של הגוף ושל הנפש, ואולי באשפוז ממושך. קשה מאוד להימנע מלדמיין גם את עצמנו במצבים האלו.

מכתב הפרידה של עדי טלמור(צילום רפרודוקציה: ירון ברנר)

קראו עוד על המתות חסד והחוק הישראלי

אושר: חולה יוכל למות במרשם רופא

34 ישראלים נרשמו להמתת חסד בשוויץ

בישראל צועדים לאחור

התקדמות הרפואה מאפשרת לנו להאריך חיים, אולם היא גם מעלה שאלות משמעותיות על איכות חייו של האדם ועל כבודו בשנותיו ובחודשיו האחרונים. הממסד הרפואי במערב, שבמשך שנים ראה את ייעודו היחיד כהצלת חיים, פתוח היום יותר מתמיד לסוגיית האוטונומיה של החולה ברגעיו המשמעותיים ביותר. יותר ויותר מדינות מאפשרות להפסיק את הטיפולים מאריכי החיים ולהתרכז בטיפולים פליאטיביים, כלומר כאלו שמתמודדים עם הסימפטומים של המחלה ומבקשים להקל על האדם ולא להאריך את חייו בכל מקרה ומצב.

למרות המודעות הציבורית הגוברת וההתפתחויות העולמיות בתחום, בישראל אנחנו דווקא צועדים לאחור. בפברואר השנה הופסקה עבודתה של ועדה שהקימה שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן, ושנועדה לשפר את חוק החולה הנוטה למות. הוועדה, שכללה משפטנים ורופאים בכירים, ביקשה להתמודד עם הקשיים במילוי החוק, היעדר המענה לחולים מסוימים (כגון חולי ניוון שרירים) ובעיות ביורוקרטיות שונות.

למרות שחוק החולה הנוטה למות לא עוסק בהפסקה יזומה של החיים, גנז שר הבריאות הנוכחי, יעקב ליצמן, את מסקנות הוועדה מטעמים אידיאולוגיים.

האישה ביקשה, הרופא סירב להפסיק את הארכת החיים

גם סוגיית הטיפול הפליאטיבי אינה זוכה למענה הולם במערכת הבריאות הישראלית. על אף הדרישה הגוברת מצד חולים שלא לקבל טיפולים מאריכי חיים, ולמרות הרצון לבנות מערך לאומי לטיפול פליאטיבי, אין במוסדות בישראל מספיק רופאים או אחיות שהוכשרו לנושא סוף החיים; התחום אינו נלמד בבתי הספר לרפואה וההכשרות אליו מתקיימות, אם בכלל, באופן אקראי ובפני אנשי צוות בודדים.

רק לאחרונה הגיע אלינו לעמותת ליל"ך סיפור של אישה חולת סרטן אלים, שסובלת מכאבי תופת אך צלולה בדעתה, שביקשה מהרופא המטפל שלה להפסיק טיפולים מאריכי חיים ולא להחיות אותה במקרה הצורך, והרופא סירב למרות חוק החולה הנוטה למות, המחייב אותו לכבד את בקשתה.

כתוצאה מכל אלו, חולים ממשיכים לקבל טיפולים כנגד רצונם, ונמנעת מהם הזכות לסיים את חייהם ברמות ההכרה והתפקוד שחשובות להם. חולים אחרים שכן נמנעים מטיפול סובלים ייסורים קשים ומיותרים, שכן אין לבתי החולים מערך מתאים להקלה ולליווי שלהם בסוף חייהם.

כשאין ברירה, מוצאים פתרונות עצובים

כמו בכל מקום שבו המדינה נסוגה מאחריותה לאזרחיה, נפתח כאן גם פער בין עשירים לעניים, שכן מי שיש בידיהם אמצעים יכולים לעבור למוסד יקר, שם יידע הצוות להקל עליהם, לנסוע לחו"ל ולקבל את הטיפול הפליאטיבי או את הסיוע בסיום החיים באופן פרטי, כמו שעדי טלמור עשה, או לחילופין לסבול או לסיים את חייהם עם דם על ידיהם, פתרון עצוב אליו מגיעים רבים הנותרים ללא מענה ראוי.

כך אירע לאחרונה לרופא מוכר שאשתו חלתה בסרטן קטלני, המלווה בכאבים בלתי נסבלים ותופעות לוואי קשות, וביקשה ממנו שישים קץ לסבלה. הוא עזר לה לסיים את חייה וניסה להתאבד. שכנה שנכנסה מצאה אותה ללא רוח חיים ואותו מחוסר הכרה והזעיקה אמבולנס, שהצליח להציל את חייו ברגע האחרון, אך מיותר לציין שלמרות שניצל חייו רחוקים משהיו.

זכותו של אדם להימנע מהארכה מלאכותית של חייו, במיוחד אם זו כרוכה בכאב איום, בסבל או בהשפלה. אין סיבה שחולים חשוכי מרפא יצטרכו לסיים את חייהם על אדמת נכר, לעתים לבדם, בזמן שניתן לתת להם מענה כאן בישראל. חמש שנים אחרי מותו של עדי טלמור, הגיע הזמן שמדינת ישראל תצעד קדימה, ותיתן את הכבוד הראוי לאזרחיה בשנותיהם האחרונות.

הכותבת הינה יו"ר עמותת ליל"ך, לחיות ולמות בכבוד

צפו: איך זה שרוב הרופאים כלל לא מודעים לקיומו של חוק החולה הנוטה למות?