איך אילצו אותי לסקר מדליה אולימפית
אבינעם פורת, שליח "ידיעות אחרונות" לאולימפיאדת ברצלונה 1992, רק רצה שעתיים של מנוחת צהריים אחרי המדליה ההיסטורית של יעל ארד, הוא לא האמין שבמקום סייסטה הוא יסקר את אחד מהרגעים הגדולים של הספורט הישראלי
מדליה אולימפית, ובכך אין כאן כל חידוש, היא חלומו של כל ספורטאי ורגע נפלא עבור תושבי מדינתו שרואים את דגלם מתנופף. עבור עיתונאי ספורט, בטח ממדינה דלה במדליות, סיקור של זכייה במדליה אולימפית הוא אירוע שיא.
אם למשל היו אומרים לי שבעוד זמן מסוים אסקר מדליה חשובה של ספורטאי ישראלי, הייתי כבר מתחיל לספור את הימים שנותרו. המקרה של אורן סמדג'ה באולימפיאדת ברצלונה 1992 היה שונה. תאמינו או לא, את המדליה האולימפית השנייה של ישראל אי פעם, אולצתי, ללא מרכאות כפולות, לסקר. לא נעים להודות בכך, אבל זו האמת ואין טעם להסתירה.
האולימפיאדה בברצלונה התקיימה בימי הקיץ הלוהטים ביותר של השנה. כמעט כל עיתונאי שמסקר אולימפיאדה מסתפק בשעתיים של שינה חטופה במהלך היממה. הכול נע סביב קצב האירועים הכמעט בלתי נפסק המייצר כותרות מדי שעה. על שדרות הרמבלאס המרהיבות בברצלונה שמעתי, אבל לראות אותן, שלא לדבר על לבלות בהן, היה בלתי אפשרי בקצב העבודה הרצחני שבו כיכבו אוטובוס העיתונאים, אולמות התחרויות ומרכז התקשורת.
באולימפיאדת ברצלונה התרחשה כידוע היסטוריה ישראלית. 40 שנים אחרי השתתפותה הראשונה של ישראל במשחקים האולימפיים, זכינו לראות ספורטאי ישראלי על הפודיום, במקרה זה ספורטאית. הג'ודוקא יעל ארד, שזכתה במדליית כסף במשקל עד 61 ק"ג. הזכייה של ארד התרחשה ביום חמישי בלילה של אותו שבוע. עם סגירת העיתון בארץ, המשכנו העיתונאים בברצלונה לעבוד על המשך סיקור המדליה ההיסטורית לקראת העיתון של יום ראשון.
סוף השבוע בו לא מתפרסם עיתון היה אמור לאפשר לנו מעט מנוחה. מה יותר נחמד מלתפוס תנומה של שעתיים-שלוש ביום שישי אחר הצהריים, ועוד אחרי הכותרת ההיסטורית: "אחרי 2,000 שנה" שהופיעה ב"ידיעות אחרונות" של אותו הבוקר.
כמעט כל שליחי התקשורת ביקשו לנוח. גם אני אישית חשתי זקוק לכך, בטח לקראת תחילתן של תחרויות האתלטיקה בהן אני מאוהב בכיכובו של האחד והיחיד, קארל לואיס. ג'ודו, אני מודה, היה פחות הצד החזק שלי.
אלא שמה לעשות, ובאותו שישי אחר צהריים, בו פינטזנו על סייסטה קצרה, היה אמור ג'ודוקא אחד בשם אורן סמדג'ה מהעיירה אופקים להתחרות במשקל עד 71 ק"ג. למרות שהייתה זו כבר האולימפיאדה הרביעית שלי, ראש הצוות פסק שבתור הצעיר מכולם, אני זה שאתייצב לסקר.
קיבלתי את ההחלטה ובראשי נזכרתי בסיקור ג'ודו קודם שלי באחת האולימפיאדות, באמת שאינני זוכר איזו מהן, כל שאני זוכר הוא את הישראלי מפסיד באיפון בסיבוב הראשון אחרי פחות מדקה. שנים של אימונים הסתכמו בפחות מדקה.
הישג השיא של סמדג'ה עד אז היה מדליית ארד באליפות אירופה. כנראה שגם יתר אנשי התקשורת לא ציפו למדליה והייתי העיתונאי הישראלי היחיד באולם. שמחתי לראות שני איפונים של אורן על טהר מוחמד מג'יבוטי ו-ווילי קוזאק הבריטי. "לפחות יסיים בטעם טוב", חשבתי לעצמי. כנראה שלא הכרתי מספיק את תכונותיו של סמדג'ה, שמאמנו היה משה פונטי, בוגר אולימפיאדת לוס-אנג'לס 1984 וכיום יו"ר איגוד הג'ודו.
בסיבוב השלישי קרה מה שתיארתי לעצמי: הדרום-קוריאני צ'ונג הון הפיל את סמדג'ה וניצח אותו. נותר עדיין הסיכוי התיאורטי למדליית ארד, אבל מי מאמין בתיאוריות מול עוצמת המציאות. בקרב הבא, מול מאסימו סולי האיטלקי, חזר סמדג'ה, אז בן 22, להיראות כמו חדש והדביק לו איפון. שלישי בסדרה באותו יום.
העיתונאים הישראלים האחרים שעקבו אחרי סמדג'ה בטלוויזיה, כדי שלא יופתעו, הגיעו בזריזות לאולם. אני זוכר למשל את ח"כ עפר שלח ודורון כהן שייצגו את העיתון המתחרה מגיעים בזריזות.
לפתע האפשרות למדליית ארד של סמדג'ה כבר נראתה חצי ריאלית. לא רק נוכח הניצחונות, אלא נוכח הדרך בה הושגו – איפונים מרהיבים שגרמו ליריבים לשקשק. ובכל זאת, שתי משוכות ענקיות ניצבו בפניו, שני מתחרים שהיו מדורגים מעליו. הראשון, המונגולי חליון בולדבטאר ספג גם הוא איפון, מספר 4 בהופעה המטורפת של סמדג'ה.
רק אחד נותר עכשיו כמכשול בדרך לפודיום, אבל איזה מכשול - אלוף אירופה, הגרמני סטפן דוט. אלא שקשה היה לעצור את הסחף של סמדג'ה שהכריע גם את הגרמני, שוב באיפון, החמישי שלו באותו יום. חישוב מהיר העלה שהשיג חמישה איפונים ב-5:45 דקות וכל הופעתו בברצלונה בדרך לפודיום ארכה 7:11 דקות.
היו אלה 24 השעות הגדולות ביותר של ישראל באולימפיאדות. הכסף של יעל והארד של אורן סמדג'ה. דמענו פעם נוספת ותודה לך ראש הצוות שהכרחת אותי לסקר את היום הגדול של אורן סמדג'ה, ובעקיפין גם של אוהדי הספורט בארץ וביניהם אני. איזו חוויה!
לפנייה לכתב/ת 
