הלוחם ששרד את החטיפה ב-2006: "סובל מהשמצות 10 שנים"
אתמול נחשף ב"ידיעות אחרונות" כיצד הצליח ארגון הטרור להתל בתומר וינברג ובבכירים ישראליים ולגרום להם להתראיין לסרט. הבוקר שחזר הלוחם בפייסבוק את רגעי החטיפה וסיפר כיצד פותה להתראיין לכתב מתחזה. לאולפן ynet אמר: "לא ברחתי ולא הפקרתי את החברים שלי"
במוצאי שבת שידר הערוץ הלבנוני "אל-מיאדין", המקורב לחיזבאללה, חלק ראשון מתוך שלושה בתוכנית תיעודית על מלחמת לבנון השנייה. תומר וינברג, ששרד את אירוע החטיפה, התראיין לסרט יחד עם בכירים מישראל, בהם שר הביטחון עמיר פרץ. אתמול נחשף ב"ידיעות אחרונות" כיצד הצליח חיזבאללה להתל בהם באמצעות כתב איטלקי מתחזה. הבוקר (יום ד') השיב וינברג בפוסט ארוך ומפורט בפייסבוק לכל מי שתקף אותו בימים האחרונים על כך שהתראיין לסרט.
"אני חושב שכל בר דעת יכול להבין שעם כל הטראומה והחרדות שלי, לא הייתי מכניס לביתי-מבצרי כתב של חיזבאללה או מטעמו", כתב וינברג. "רק המחשבה על זה שהיה בבית שלי מישהו מטעמם מכניסה אותי לסרטים נוספים.
"נפלתי בפח שגדולים ובכירים ממני נפלו בו. אם ציפי לבני ועמיר פרץ עם כל סוללת יועצי התקשורת שלהם נפלו, אני מרגיש קצת פחות דביל. אז לכל המפרסמים והטוקבקיסטים שקפצו וצעקו עליי שנתתי ראיון לחיזבאללה, לכל אלה שכתבו עליי שברחתי והפקרתי, שלא דאגתי לחברים שלי, הפוסט הזה מוקדש בעיקר לכם. תחשבו שנייה אחת או יותר לפני שאתם משתלחים. יש בני אדם מאחורי כל סיפור וזה עלול לפצוע להם את הלב ולרוקן את האנרגיה המעטה שמניעה אותם קדימה.
"תודה לכל מי שקרא והפיץ את הפוסט הזה, הוא נכתב מדם לבי ומתוך סערת רגשות. מקווה שלא נדע עוד מלחמות ושנישאר מאוחדים כעם. יש לנו מספיק אויבים מבחוץ".
ההשמצות: "התראיינת לחיזבאללה"
בראיון לאולפן ynet סיפר וינברג: "אנחנו עשר שנים מהאירוע ובהן אני סובל מהשמצות ודיסאינפורמציה וכל מיני טוקבקיסטים שמכאיבים. עשר שנים אני סובל את זה בשקט כי לא היו לי הכוחות לפתוח את מה שבאמת קרה שם".
הוא אמר כי במהלך השנים שמע "כל מיני טענות ושמועות שרצו. זה התחיל מזה שהסיור יצא ללא נשקים, שזה דבר מופרך מיסודו, והמשיך בזה שברחתי או הפקרתי, והגיע עד עכשיו לעניין הזה של הכתב האיטלקי שעבד עליי ועל הרבה בכירים. גם פה קיבלתי השמצות וזה שבעצם התראיינתי כביכול לחיזבאללה. זה דבר מופרך כי אנשים יכולים להבין שאני לא הייתי מכניס לבית שלי מישהו מטעם חיזבאללה".
וינברג הדגיש: "בא כתב איטלקי, הציג את עצמו ככתב של רשת איטלקית, לחץ על כל הכפתורים הרגשיים, במשך כמעט ארבעה חודשים ניסה להשיג ממני ראיון ולא הסכמתי. הוא ניסה לשחד אותי עם כסף, לא הסכמתי. בסוף הוא הצליח על איזשהו משהו רגשי לגעת בי". לדבריו, רק בסוף השבוע כששודר הסרטון של חיזבאללה, "הבנתי שנפלתי בפח, וזה מתסכל וזה גם מפחיד כי באיזשהו מקום הם העבירו לי איזשהו מסר כזה ש'יכולנו להרוג אותך שם באירוע לפני עשר שנים, בחרנו שלא לעשות את זה, והצלחנו גם לחדור אליך הביתה'".
הוא סיפר כי כמי שחווה פוסט-טראומה, "זה חזר. זה מציף אותי קבוע אבל האירוע הזה פשוט מסרב למות תקשורתית, וכל פעם יש איזה משהו, או שהצד שלנו מעיר את זה או שהצד שלהם מעיר את זה, וזה פוצע אותי ואת המשפחות השכולות. הייתי מעדיף שזה לא היה קורה בכלל".
"לא תיארתי לי שהצוות שלי כבר הושמד"
בפוסט הארוך שפרסם, גולל וינברג בפרטי פרטים את סיפור החטיפה. "החלטתי לכתוב כי ממש כואב לי לאור הפרסומים האחרונים בתקשורת", סיפר. "אני זה אותו הבחור שישב בסיור שנלכד למארב חיזבאללה בקיץ 2006", כתב. "אני אותו בחור שלימינו ישב אלדד רגב ומלפנים ישב אודי גולדווסר, מפקד הסיור, זיכרונם לברכה.
"צוות של חמישה לוחמים (כולנו בעלי עבר פיקודי ביחידות לוחמות) שעזב את כל מטלות היום-יום ובא למילואים כדי לשרת את המדינה באהבה גדולה ומתוך אמונה שזה הבית שלנו, הוא יחיד וצריך לשמור עליו. אני רוצה לתאר לכם את מה שקרה מהשנייה שהותקפנו. לפרטי פרטים.
"אני מרגיש צורך עז לעשות זאת לאור הפרסומים, התגובות וההשמצות שאני שומע וקורא לאחרונה. טיל נ"ט ראשון פוגע בהאמר שלנו שהוביל את הכוח. אני נפגע כבר בתוך ההאמר מהדף ורסיסים. אני מניח שכך גם כל שאר הצוות. גופי התמלא ברסיסים וראותיי זזו ממקומן מההדף. אני עוד לא מרגיש כאב. רק פיצוץ אדיר וגל אבק ורסס לפנים. אני מבין בחצי שנייה שנתקלנו.
"כמו באופן אוטומטי ולפי 'תרגולת טילים', אני תופס את הנשק שתלוי על צווארי, פותח את דלת ההאמר וקופץ החוצה בכוונה להתרחק מהכלי ולתפוס מחסה. שנייה אחרי שיצאתי פגע טיל שני, הרג את אודי (התברר בדיעבד) ונעצר במושב שרק עזבתי. בחוץ אש תופת. לא ברור לי כל כך מאיפה יורים.
"בשנייה שכף רגלי דרכה מחוץ לכלי, כדור 0.5 מעיף כמעט לחלוטין את יד ימין שלי. עצם של 8 ס"מ עפה והיד נשארה תלויה על מעט עור. סלחו לי על התיאורים הקשים, אבל אני חי את זה יום-יום - אתם רק עד סוף הפוסט הזה. אני צריך שתבינו מה באמת הלך שם.
"האחיזה בנשק אבדה לי, אך הוא נשאר תלוי על צווארי. מכיוון שהייתי עם שרוולים מופשלים עד למטה (לא נעים באמצע יולי - אבל ככה חונכנו וחינכנו בגולני) היד לא התפזרה לגמרי, ובדיעבד זה מה שעזר אחר כך לרופאים לשקם אותה. עם יד שמאל תפסתי את מה שנשאר מיד ימין והמשכתי לרוץ.
"עוד שניים-שלושה צעדים וכדור 0.5 נוסף פוגע לי בגב. אני מבין שהצלף עליי. הכדור נכנס, עושה שני חורים בריאה הימנית ויוצא. אני עושה עוד כמה צעדים לעבר שולי הדרך וכדור 0.5 נוסף פוגע לי ברגל, שובר אותה ולוקח איתו כמעט את כל שריר התאומים. בנקודה הזו התרסקתי לקרקע. הגעתי כמעט עד שולי הציר.
"עד כאן עברו אולי 5 שניות ואולי 10 מטרים מההאמר שמושך אליו עכשיו את רוב האש. ברור לי שהולכת להיות חטיפה. אין לי מושג מה קורה עם הצוות שלי. בשניות הראשונות עוד קראתי לחובש שהיה בהאמר האחורי. לא תיארתי לעצמי שבשניות אלו כל הצוות שלי כבר הושמד.
"בדיעבד התברר לי שחבריי, שני תורג'מן, אייל בנין, וואסים נזאל זיכרונם לברכה, שהיו בהאמר האחורי, נהרגו כולם במכת האש הראשונה. לקח לי עוד שנייה להבין שאני צריך לסתום את פי. רציתי לצרוח מכאבים ולא הרשיתי לעצמי. ידעתי שאוטוטו המחבלים יהיו לידי. גררתי את עצמי מטר אחורה כדי לא לבלוט על הציר. היו לי מחשבות לנסות לדרוך את הנשק. במצבי לא היה לי שום סיכוי להצליח.
"הדבר היחיד שזז כשהגיעה הפקודה מהמוח זה הכתף. פתאום שמעתי את המחבלים ממש קרוב אליי. לא צעקות ולא הסתערות רועשת. דיבורים רגילים בערבית. כמעט לחשושים. לא יכולתי לראות אותם. ראיתי רק את חלקו האחורי של ההאמר. ואז שמעתי גרירות. הם גוררים משהו. אני מנסה להישאר בהכרה כשאני שוכב בתוך שלולית דם גדולה. הם ייקחו גם אותי, חשבתי לעצמי.
"הירי מסביב לא פוסק. הם כנראה מחפים על חוליית החטיפה. כדורים שורקים לידי כל הזמן. אני יודע שאם יגיעו אליי, אני שלהם. חי. לא הייתה לי דרך להגן על עצמי, שלא לדבר על זה שלא יכולתי לעזור לצוות שלי. התחקיר אומר ששכבתי שם 45 דקות עד שהגיעו אליי ראשוני כוחותינו. זה הרגיש הרבה יותר. נצח. לא הבנתי איפה כולם. לא עלה בדעתי באותן דקות שכל הצוות שלי כבר חוסל ומת. לא ידעתי את מי הם לקחו, את מי הם גררו שם".
"מלחמה יום-יומית - לשרוד"
וינברג תיאר עוד: "בהתחלה עוד האמנתי שאיכשהו אצא משם. בלי יד, בלי רגל - אבל שאצא משם. לאחר זמן מה איבדתי תקווה. הרגשתי איך הכרתי מתערפלת. המשימה שלי הפכה להישרדותית. רק לא לאבד הכרה. והייתי צמא. מאוד. כנראה בגלל איבוד הדם המסיבי. עדיין לא הרגשתי פחד. כל הגוף שלי היה במוד הישרדותי. נפרדתי עם עצמי מהעולם הזה. כבר לא האמנתי שאצא משם חי. עכשיו כבר ראיתי שחור בעיניים.
"באיזשהו שלב ניסיתי לטמון את ראשי באדמה מכיוון שהכדורים שרקו לידי. אמרתי לעצמי, רק לא בראש. לא איבדתי הכרה כל האירוע. אני זוכר הכול. לשמחתי ולצערי. הכרתי נעלמה לה רק בדרך לבית החולים כשחומרים כימיים הוזרמו לדמי. זה היה הרגע הראשון שפחדתי. חשבתי שאני מת. 10 שנים אחרי.
"אני חי יום-יום ובעיקר לילה-לילה את בוקר ה-12 ביולי 2006. לא ארחיב על החיים בצל הפוסט-טראומה כי זה ארוך ומייגע, אבל זו מלחמה יום-יומית. לשרוד. להרים את הראש ולנסות גם לחייך ולשמוח, לקום לעבודה ולמצוא כל יום סיבה להמשיך הלאה. להמשיך לחיות עם הפציעה, הכאבים, הזיכרונות הלא נשלטים וזה שהאירוע הזה מסרב למות תקשורתית.
"ואז מגיע איזה כתב איטלקי מתחזה, רודף אחריי כמה חודשים על מנת לקבל ממני ראיון לתוכנית שכביכול אמורה להיות משודרת באיטליה לקראת עשר שנים למלחמת לבנון השנייה. מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני מתרחק מהתקשורת. כמה זה עושה לי רע. אבל מי שמכיר גם קצת את התקשורת, יודע שכשהם רוצים משהו, הם משיגים את זה. אותו כתב איטלקי אפילו הציע לי כסף. 2,000 דולר או אירו, לא זוכר. מובן שסירבתי. אמרתי לו שמצפונית אני לא מסוגל לקחת כסף על דבר כזה. אז הוא עבר לשיטה אחרת.
"הוא אמר שחייבים שהעם האיטלקי יבין גם את הסבל של העם בישראל. שגם הצד הזה יישמע. אני חושב שפה הוא הצליח ללכוד אותי. כשהתראיינתי הרגשתי קצת כמו שגריר של מדינת ישראל. דיברתי על כמה שאנחנו צמאים לשקט ורוצים כבר שלום וכמובן גם על האירוע עצמו. הוא סחט אותי רגשית. לא תפקדתי כמה ימים לאחר מכן. הוא נתן לי לצפות בסרטון החטיפה בעוד הוא מצלם אותי. זה שבר אותי ולא יכולתי להמשיך. לא תיארתי לעצמי שהכול שקר והחומרים יילכו לחיזבאללה".
לפנייה לכתב/ת 
