שר התקשורת והסריסים

השיח בישיבת הממשלה ובסיעת הליכוד בעניין השידור הציבורי, והתקשורת בכלל, היה מרתק, עוצר נשימה, משום שהוא חשף תרבות ולא פוליטיקה, מושגי יסוד באזרחות, כללי משחק, פרשנות לדמוקרטיה. לפתע נחשפה לעינינו ציוויליזציה שנדמה היה שנכחדה לפני חמישה או שישה עשורים. עלתה על כולם כמובן השרה מירי רגב, הצטיין בעורמתו השר זאב אלקין, את עיני צד דווקא ח”כ דוד ביטן.

עוד דעות ב-ynet:

הסיוע הביטחוני מארה"ב: ללמוד מניסיון העבר

מאותו הכפר

הרוח הרעה הנושבת בצה"ל

ההיגיון המעוות

הנשיאה. מישל אובמה

ביטן, יו”ר הקואליציה, עסקן עירוני לשעבר עם רקורד מעונן, הופיע ונצץ בשמי הכנסת כמטאור. אומרים לי שהוא בחור טוב. אף שהוא מוכר למשטרה ונחשד בפלילים, אומרים שהוא מסתפק במועט, שבבעלותו דירה אחת צנועה, ואין לו נכסים. הוא, אמנם, הסתבך עם השוק האפור, התיק שלו נסגר מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה, אבל, אומרים להגנתו, הכל בגין נאמנותו לקבוצת הכדורגל עירוני ראשון-לציון, לשחקניה ולעובדיה.

אפשר אולי לסלוח לו על הכתמים בעברו, אבל קשה יותר לסלוח על המכתמים שלו בהווה. ראו את ההספק שלו במשך שנה אחת בכנסת: הצהיר שהתקשורת בארץ חופשית מדי; קבע שראשי המוסד והשב”כ עושים הסבה לשמאלנים בעת שירותם; הפיץ עצומה לחנינת החייל אלאור אזריה, כי כך נהגו עם אנשי השב”כ בפרשת קו 300; הציע חוק מיוחד לעובדי משרד מבקר המדינה שיעודד אותם לחשוף שחיתות במשרד מבקר המדינה; מבקש להמית את תאגיד השידור הציבורי ולבצע הנשמה מפה לפה ברשות השידור בניסיון להחיותה. שאלתי את דוברו הסימפטי של ח”כ ביטן איך הוא מסביר את פרץ השטויות הללו. הדובר רואה בכך ביטוי לכנות, לישירות, אחד שאומר מה שיש לו בבטן. אני ניסחתי זאת כגזים בבטן שנפלטים מהפה במקום מנקודת מפלט אחרת.

הפוליטיקאים רגב, אלקין, ביטן ודומיהם פועלים בהשראת שר התקשורת, או במאמץ לעשות כיווני חן לעברו. במשרד התקשורת מכהן שר המחזיק גם בתיק ראש הממשלה. נתניהו חולה תקשורת. הוא אושיית התקשורת מס’ 1 בארץ, בעצם בתולדות ישראל. מישהו כתב פעם שהוא לא ראש ממשלה, אלא העורך הראשי של המדינה. הוא ניצח בתקשורת את חמאס, את איראן, את הנשיא אובמה - אבל נוצח, כלומר אנחנו נוצחנו, בשטח.

נתניהו הוא פריק גדול של טלוויזיה. כבר כדיפלומט צעיר למד להתאפר, לשחק מול מצלמה, היה עומד בבית מול הראי ומתראיין בעוד אשתו השנייה, פלייר שמה, משמשת מראיינת. היה מבצע תרגילים רטוריים ומשכללם. הוא לקח שיעורים אצל מיטב המדריכים באמריקה.

נפוליאון לימד אותנו שעיתון אחד עוין מסוכן יותר מאלף רובים. אבל אז לא הייתה טלוויזיה, ועם כל הכבוד לנפוליאון, ויש כבוד, הוא לא התקרב לקרסוליים של ביבי כשמדובר בתקשורת.

אל תלכו שולל אחר הוויכוח על תאגיד השידור הציבורי. זה ויכוח סרק. זו הסחת דעת. מדובר במסך עשן, לא במסך טלוויזיה. נתניהו לא סופר אותו ממטר. הוא יודע שלא ממנו תיפתח הרעה, גם לא הטובה. חדשות ערוץ 2 לנגד עיניו ובמידה פחותה חדשות ערוץ 10. הוא גמר אומר לפרק, לפצפץ, את חדשות 2 ולהחליש את חדשות 10. במהלך פגרת הקיץ הוא מתכנן להביא לישיבת ממשלה פרקים נבחרים מדו”ח פילבר, לאשר אותם ואחר כך להעבירם בכנסת. שלמה פילבר, מנכ”ל משרד התקשורת, הששת שלו, כתב דו”ח שנועד לרסק את הערוצים המסחריים, לייצר ערוצי חדשות חדשים, או-אז יתפתו טייקונים מקורבים מתחום הסלולר, הטלפוניה, אולי גם מבתי קזינו ובתי מרזח, להצטרף לחגיגה.

מנסחי החוקה האמריקאית הנחילו לנו את האמירה, את הערך, שעדיפה תקשורת חופשית בלי ממשלה על פני ממשלה בלי תקשורת חופשית. אם תצלח מגמת הריסוק של נתניהו - נישאר בלי זו ובלי זו.

אמנון אברמוביץ’ הוא עיתונאי חדשות ערוץ 2. המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"