מה באמת חשוב לשרת הספורט / מליניאק
במקום להציג את "חוק מכון וינגייט" בכנסת, מירי רגב נעדרה מהמליאה לצורך "הכנות מקצועיות לקראת הנסיעה לאולימפיאדה". זה לא מנע ממנה למצוא זמן באותו יום ממש למפגש של חברי תא הליכוד ברמת־גן. דוברת השרה: "הוסדרה מחליפה, זה מספיק"
לפני שלושה ימים עברה בכנסת הצעת "חוק וינגייט" בקריאה ראשונה. קצת רקע: מכון וינגייט היה פעם בית המקדש של הספורט בישראל. ברבות השנים, מוסד שהיה שם נרדף למצוינות לא התאים עצמו לרוח הזמן וקרס כלכלית. נפתחו בתי ספר נוספים למאמנים, קמו מרכזי מצוינות, ההכנסות ירדו, המתקנים הפכו מיושנים, הניהול היה כושל, עסקנים בחשו. המכללה, בית הספר למאמנים והמכון הפכו את וינגייט לזירת התגוששות.
הניסיון להפריט ולהפוך אותו לקאנטרי קלאב גדול לא עבד. בריכת השחייה האולימפית הייתה צריכה לקום בעיר גדולה שתהיה מסוגלת לכסות את הוצאות האחזקה.
על טעויות משלמים, ומי שנרתמה לשלם זו מדינת ישראל. ובתרגום לעברית: אנחנו. המדינה תכסה גירעון של 20 מיליון שקל, ותזרים כ־18 מיליון נוספים כל שנה. אבל למרות שבספורט קובעת התוצאה, בסיפור הזה חשובה גם הדרך, שמלמדת מה באמת חשוב לאישה שעומדת בראש הספורט בישראל.
ביום שלישי שעבר קרא ח"כ אחמד טיבי לשרה התורנית גילה גמליאל להציג את הצעת "חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט". אבל גמליאל נשארה במקומה, והצגת הצעת החוק נדחתה. קורה. אבל אז יצאה הודעה לתקשורת מטעם שרת הספורט מירי רגב, שהאשימה את גמליאל בהפרת הבטחה למלא את מקומה של שרת הספורט, מאחר שרגב נאלצה להיעדר בשל "הכנות מקצועיות לקראת הנסיעה לאולימפיאדה".
השרה גמליאל, נכחת בכנסת בשבוע שעבר. למה לא הצגת את "חוק וינגייט"?
"אני תומכת בחוק ואשמח לעזור בקידומו, אך מכיוון שהייתה אי־הבנה בין לשכות השרות, לא קיבלתי את החומרים הרלוונטיים ולא התאפשר לי להציג את החוק במליאה".
אבל השרה רגב טוענת שהפרת הבטחה להחליף אותה בהיעדרה.
"לא הפרתי שום הבטחה, כי לא היה שום סיכום בינינו. אפילו לא דיברנו".
דוברת משרד הספורט מעיין אדם, השרה רגב הכריזה עם כניסתה לתפקיד "הצבתי יעד להפוך את וינגייט לתאגיד ממשלתי ולמרכז ספורט לאומי, עם תשתיות ברמה הגבוהה ביותר". הגיע הרגע הגדול, ונאה דורשת ולא מקיימת.
"ההצבעה נדחתה מיום שני לשלישי, ולשרה היה לו"ז שנקבע מראש".
מי קובע לשרה את הלו"ז?
"היא".
כמי שנושא וינגייט בראש סדר העדיפות שלה, אחרי שבע שנים שעובדים על החוק הזה, היא לא הייתה יכולה לשנות את הלו"ז?
"שבע שנים עובדים על זה? היא עשתה בשנה מה שקודמתה לא עשתה בארבע שנים".
ואולי היא קצרה בשנה את הפירות של ארבע שנות הכנה של קודמתה?
"ממש, ממש. איזה שטויות. ראיתי את הציוץ של לימור לבנת, בבל"ת מוחלט. אם המנכ"ל שלנו ישמע אותך, הוא תולש שערות מהאף. חודשים עבדו על החוק. קודמתה יכולה להגיד שהיא עבדה גם על הקמת יחידה למלחמה באלימות. את הסוגיות הקשות באמת, שאף אחד לא הצליח לפצח, יש פה צוות בראשות המנכ"ל יוסי שרעבי שבמלאכת מחשבת חילץ את הפתרון".
האירוע החשוב שאי־אפשר היה לדחות התקיים באותו זמן בביתו של תומר שמש, מפגש חברי תא הליכוד ברמת־גן. מה לדעתך חושב חובב ספורט, ששומע שבעת הצגת חוק שעבדו עליו שנים, השרה עסוקה בחלטורה מפלגתית? אלה סדרי העדיפות שלה?
"אתם מוצאי שלל רב. אם אתה רוצה, תחגגו על זה. הסברתי שהיינו במשרד בזמן ההצבעה, ולא במפגש חברי הליכוד. הוסדרה מחליפה, זה מספיק".
אבל אני מדבר על ההתייחסות לספורט. אומרים ככה, ועושים ככה. השרה מתפארת ביחידה למלחמה באלימות, ומחבקת את לה פמיליה. איך זה הולך ביחד?
"היא לא חיבקה את לה פמיליה".
במקרה הכינותי: 22.7.15, מירי רגב בוועדת הכנסת: "לה פמיליה לא אלימים ולא תומכים בגזענות". מצד שני, זו ההודעה של לה פמיליה, אחרי שרגב גינתה את ההתפרעות בשרלרואה: "לא שכחנו איך הגעת ליציע המזרחי בטדי, התחבקת והצטלמת עם לה פמיליה וציירת את עצמך כאדם קיצוני שחושב ש'צריכים לזרוק את התקשורת השמאלנית מהארץ ביחד עם הערבים'". היא בעדם או נגדם?
"השרה רגב לא צובעת ארגון בצבע אחד. מי שעובר על החוק, שייעצר".
תגובת לימור לבנת: "טיוטה ראשונה של חוק וינגייט נכתבה בנובמבר 2009! משם עברה גלגולים ודיונים עם משרדי האוצר והמשפטים. כשהממשלה הנוכחית החלה לעבוד החוק היה כמעט מוכן, חוץ מכמה השלמות".
קטש ושמיר, המאמנים
עם האצבע בסכר
מאמנים הם מטרה מועדפת לפיטורים. כאשר מאמן טועה ומפסיד במשחק, מפטרים את המאמן. כאשר שחקן מחטיא מחצי מטר והקבוצה מפסידה, מפטרים את המאמן. כששופט טועה והקבוצה מפסידה, מפטרים את המאמן. כאשר הקבוצה בגירעון ואין כסף לשלם לשחקנים, מפטרים את המאמן ומחתימים מאמן זול.
אבל יש גם מקרים הפוכים, כשמנהלים מרימים ידיים, כמעט מפרקים את הקבוצה, השחקנים בורחים, הספונסרים נעלמים, בעלי הקבוצה עוזבים, והיחידים שלא מתייאשים ונשארים להציל את הקבוצה הם המאמנים.
דורון הרציקוביץ' הודיע שהוא עוזב את הפועל אילת אחרי ארבע שנות בעלות. תרם מה שתרם, השקיע מה שהשקיע, הלך. זכותו. שחקנים ישראלים בכירים הם מצרך נדיר, ובאילת, למרות ההצלחה יוצאת הדופן בשנים האחרונות, לא קל למצוא שחקנים. עד שדוד פתאל לקח על עצמו את התיק, שחקנים התחילו לברוח. אלישי כדיר לראשל"צ, עמית שמחון לחיפה.
הפועל חולון ניצלה בעור שיניה, והצליחה להישאר בליגה בסוף העונה. אבל אז החלו מאבקי השליטה בין מיקי דורסמן לשלמה אייזיק, שכמעט פירקו את המועדון. לשחקנים לא היה זמן להמתין כדי לראות מי ינצח, אז הם דאגו לעצמם. אייזיק רוזפלט ערק לירושלים, אדם אריאל לאשדוד. אם מישהו לא היה דוחף אצבע לסכר, חולון הייתה מתרוקנת.
עודד קטש ודן שמיר לא יזכו כנראה להדליק משואה ביום העצמאות. אבל כשאילת וחולון יפסידו פה ושם במשחקים, הזמירות המוכרות יתחילו להישמע בטריבונות ואיתן יגיעו ההדלפות לתקשורת של "גורמים ומקורבים" שמצפים מהמאמן לקחת אחריות, אני אהיה פה להזכיר למנהלים ולבעלי הקבוצות שכשהם היו עסוקים במריבות ובנטישות, והשחקנים חיפשו עבודה בחוץ וחלקם עזבו, עודד קטש ודן שמיר הודיעו שיהיה מה שיהיה, הם נשארים לאמן בכל מקרה. הם החזיקו את הקבוצה שלא תתפרק.
אני מזמין את בעלי אילת וחולון (וגם יתר הקבוצות) להתחיל את מסיבת העיתונאים המסורתית לפתיחת העונה בהכרזה שיהיה מה שיהיה, המאמן יישאר עד תום העונה.
לפנייה לכתב/ת 
