להיכן נעלמה משטרת ישראל?

בשנים האחרונות נחשפתי יותר ויותר לאחיי היהודים יוצאי אתיופיה. חבר יקר פתח לי צוהר לתחושות השוררות בקרב בני העדה, לטרגדיות המשפחתיות הקשות שחלקם חוו במהלך עלייתם ארצה ולמפגש הכל כך מורכב שלהם עם החברה הישראלית, קשיי הקליטה, הקשיים הכלכליים ותופעות האפליה והגזענות החמורות שרובן נובע מצבע עורם.

עוד דעות ב-ynet:

הסיוע הביטחוני מארה"ב: ללמוד מניסיון העבר

מאותו הכפר

הרוח הרעה הנושבת בצה"ל

ההיגיון המעוות

הנשיאה. מישל אובמה

הכרתי עוד ועוד אנשים, חלקם פעילים חברתיים, והתוודעתי יותר ויותר לצניעות, לאצילות, לזקיפות הקומה וגם לגאוותם העמוקה של יוצאי אתיופיה במורשתם ובתרבות המדהימה שלהם. לצד זאת, למדתי כי מתחת לפני השטח מתחוללת סערה קשה, בעיקר בקרב הדור הצעיר, ומתקיים מאבק בין אלה המנסים לנהל דו-שיח אפקטיבי ופורה עם הממשלה בניסיון לחולל שינוי עמוק ורוחבי ביחס המדינה ליוצאי אתיופיה, לבין אלה שאינם מאמינים בדו-שיח ודוגלים בגישה של "להפוך את השולחנות", במלוא מובן המילה, כדי לזכות בתשומת לב ולחולל את השינויים הנדרשים, והם רבים.

הממשלה, בהובלת נתניהו, נקטה לכאורה במהלך נכון והקימה את הוועדה למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, שבראשה עומדת מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. הוא אף הגדיל לעשות והעביר את ריכוז כלל הטיפול בנושא למשרד ראש הממשלה ואף אמר מספר אמירות חשובות מאוד בסוגיה כאובה זו. קראתי את דו"ח ועדת פלמור בעיון רב. התרשמתי שנעשתה על ידי הצוות עבודה יסודית, מעמיקה ואיכותית מאוד, וגובשה תוכנית פעולה מקיפה הנוגעת לכל משרדי הממשלה הרלוונטיים. אולם מעיון בדו"ח ובנוסח "הצעת המחליטים", שאותה הממשלה אמורה לאשר ולהפוך להחלטת ממשלה, למדתי שקיימות שתי בעיות מהותיות ועמוקות העלולות להטיל צל כבד על היכולת לחולל שינוי של ממש.

האחת, והחמורה ביותר בעיניי, היא חוסר שיתוף הפעולה בין המשרד לביטחון פנים ומשטרת ישראל לבין הוועדה והחלטותיה. בדו"ח הוועדה 53 המלצות ש-15 מתוכן נוגעות למשטרת ישראל. בהצעת המחליטים של הממשלה הושמטו בעצם כל 15 ההמלצות הנוגעות למשטרה. אין ספק שהדבר מעורר תהיות ואף מדאיג משום שחלק גדול – ואולי אף המכריע - בתחושות הקשות של יוצאי אתיופיה מגיע מהחיכוך הבעייתי מאוד עם המשטרה. השמטת הסעיפים הנוגעים למשטרה מהצעת המחליטים תעורר בצדק חשדנות רבה בקרב בני העדה.

השנייה, שאינה פחות חשובה, היא היעדר סעיף תקציבי ברור שמבהיר את מקורות המימון של התוכנית במשרדי הממשלה השונים האחראים על מימוש התוכנית. הצעת המחליטים מטילה על שרת המשפטים לעסוק בעניין בדיוני התקציב מול האוצר, ללא הגדרת זמנים ברורה. לא ברור גם כיצד תדון שקד בדרישות של המשטרה או משרדי ממשלה אחרים.

מניסיוני למדתי כי הצעות מחליטים רבות, שלא היה בהן סעיף תקציבי ברור ומוסכם על ידי אגף התקציבים באוצר, הפכו להיות החלטות ממשלה עקרות שלא מומשו. כך עלולים חלקים רבים בתוכנית הפעולה האיכותית והמקיפה עליה המליצה הוועדה להתמוסס ולהתפוגג. במצב כזה, כשלא יתפוגגו התחושות הקשות השוררות בקרב 140 אלף יוצאי אתיופיה, לא יתפוגגו התסכול והמרירות של בני הדור הצעיר המייחל לשינוי ויגבר הרצון לנקוט פעולות מחאה תקיפות – ואולי אף "להפוך שולחנות" ולהתעמת כדי לזכות בקשב הנדרש.

עבודת הוועדה והמלצותיה מספקות אפשרות של ממש לשינוי המצב, ואני מקווה כי ראש הממשלה - שניכר כי נתן את חסותו ותמיכתו לתוכנית - יעמוד על כך שהמשטרה והמשרד לביטחון פנים ישתפו פעולה באופן מלא עם החלטות הוועדה, וגם אם המשטרה טוענת כי נקטה כבר פעולות כאלה, יש לשקפן בצורה הברורה ביותר בדו"ח ובהצעת המחליטים.

אני מקווה שתוכנית הפעולה המרשימה שהתוותה הוועדה תצא לדרך, ויפה שעה אחת קודם. אני גם מקווה שזו תהיה סנונית ראשונה שתתווה את הדרך לטיפול בתופעת הגזענות בכללותה במדינת ישראל.

המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"