הנוער לאן: על מה באמת שרים כוכבי הפופ
למה מתכוונת עדי ביטי כשהיא "באה להשתגע" בחולצת בטן, מה עומד מאחורי הברבי של סטטיק ובן אל ומהיכן תנחת עלינו הכאפה שמבטיחה נועה קירל בשירה? שי להב נכנס לקצב וגילה תעשייה של כישרונות צעירים, מעודכנים ורווחיים, שלא מפחדים מקצת פרובוקציה - כי ככה זה בעולם
אחרי המריבה האינטרנטית של עידן עמדי ועדי ביטי, התיישבתי לצפות בקליפ שהצית את הלהבה. כזכור, עמדי דיבר על הקליפ החדש לשיר "ירח מלא" של ביטי, שלדבריו היה פרובוקטיבי מדי לילדה בת 15, ובסופו של דבר יגרום לה בעתיד נזק, דיכאונות והתקפי קנאה. כך, ככתוב בססטוס שהעלה.
אז צפיתי בקליפ, שנראה בעיקר כמו שאריות מחוממות מקליפים של בריטני ספירס בתחילת דרכה. ביטי, בלבוש חשוף למדי המאפיין נערות בנות 15, רוקדת לצד חברותיה ושרה על מסיבה לילית שבה "כולם באו במיוחד להשתגע". לא מצאתי שם שום אלמנט מיני או פרובוקטיבי באופן בוטה, וכל העסק נראה די תמים. גם השיר עצמו, שבסך הכל מדבר על חבורה של נערים שרוצים לרקוד.
אבל הסכסוך המרענן הזה (סוף סוף, קצת ג'וס בסצינת המוזיקה היבשושית שלנו) עושה חשק לבדוק עוד כוכבי ילדים ונוער עכשוויים. מה התכנים של השירים שלהם, מה הם מייצגים בקליפים ובעצם - איזו השפעה יכולה להיות להם על הילדים שלנו.
הסמן הכי פרובוקטיבי - עושה רושם - היא נועה קירל. הזמרת בת ה-15 היא פרצה לתודעה עם שירים כמו "קילר", הנפתח בשורה "מה המספר האהוב עליך? שלי 69". ההקשר ברור, למרות שלטעת היוצרים הכוונה הייתה לכינויו של הכותב עומרי "69" סגל. ובכל זאת. הילדה רק בת 15, למען השם. זה לגמרי לא במקום. כל הדימוי של קירל הוא יותר מוחצן ומוקצן, כשהיא מעוצבת כמישהי שלא דופקת חשבון עם שורות כמו "אני חיה בשביל אלה שמתים עליי", "לא תבין מאיזה כיוון תקבל את הכאפה" ועוד.
בראיונות שהיא כבר הספיקה לתת היה קל להתרשם שמדובר בנערה אסרטיבית, ממש לא בובה על חוט. והיא גם מוכשרת מאוד. שרה ורוקדת היטב, והראפ בא לה בטבעיות. ככה שאני לא ממהר להיבהל ממנה, בכפוף לכוכבית המיותרת משדות ה-69.
ממש לא בובה על חוט. נועה קירל עם "חצי משוגע"
הלאה. אגם בוחבוט, שהתגלתה ב"בית ספר למוסיקה", היא הלהיט הכי חם של הרגע. "כמו בריו" שלה כבר עבר את ה-17 מיליון צפיות. כאן, כבר מדובר בתמימות אמיתית. בוחבוט וחברותיה, בתלבושת אחידה, רוקדות בכיף לצלילי שיר לטיני מקפיץ, במקום להיות בשיעור הסטוריה משמים. בסוף, המורה גם מצטרפת לריקודים. הכי חמוד, הכי ילדותי, ובוחבוט היא כישרון ענקי, בלי קשר.
"ארטיק מסטיק", השיר החדש שלה (שכתב והלחין משה פרץ), הוא גם שיר חמוד וקליל, שבו הילדה אגם ממליצה לנער איך להתחיל עם נערה אחרת (דרך מתוחכמת לייצר שיר אהבה, ששרה ילדה). ועדיין, הכל מאוד תמים וכמעט ילדותי, גם בקליפ.
עדן בן זקן, שגם מצליחה מאוד בקרב בני נוער, היא מבוגרת יותר, ובהתאם - מרבה לשיר על אהבה (בגוון יותר מזרחי, עם הרבה "אלוקים תן לי כוח"). למרות שבן זקן המוכשרת מתלבשת באופן צעיר, כולל מחשופים, מורגש הניסיון הגדול שלא לעבור את גבול הפרובוקציה. והוא מצליח. השירים שלה עובדים על ה"מרגש", עם פזמונים גדולים מהחיים ועיבודים בומבסטיים. ושוב - הכל בגבולות ה-לכל המשפחה, כשזו רק מתרחבת, כשמגיעים לכוכבת אחרת בקרב הילדים - רוני דלומי. הילדים מגיעים אליה בעיקר דרך ההופעות שלה בערוץ הילדים, והרושם הצופיפ'ניקי לא נפגע גם מהשירים והקליפים שלה, שהם דוגמא ומופת לניקיון ולנחמדות. בלי ציניות. טוב, עם טיפה.
ההומור ומודעות עצמית. סטטיק ובן אל תבורי
נעבור לצד הגברי, וקודם כל - לכוכבי התקופה סטטיק ובן אל. למרות שגם הם חוטאים לפעמים בסקסיזם, דוגמת "אומרים שהיא בובה, כולם יודעים שעוד לא נגעו בה" ("ברבי"), בסך הכל השירים שלהם חביבים, ולא פחות חשוב - מלאים במודעות ובהומור עצמיים. הלהיט "על כביש החוף" מציג את הצמד במכונית אמריקנית פתוחה, אבל על כביש החוף הישראלי, עם שלל טיפוסים מקומיים מאוד ברקע. והכל שמח ותמים. כמעט נוסטלגי. גם "סלסולים" מצדיע לסצינה המקומית, עם שורות כמו "אין לנו איביזה אבל יש לנו ת'בריזה" וקליפ מלא הומור. אני מחבב אותם מאוד.
צמד מצליח אחר הוא עידו בי וצוקי, שני דיג'יים שבדרך כלל חוברים לזמרים קבועים. בעבר זה היה איזי, עכשיו הם משתפים פעולה עם אביעדוס. הכיוון שלהם הוא יותר של מוזיקה אלקטרונית, עם גישה כללית שהיא באופן יחסי אלטרנטיבית ומתוחכמת. הלהיט הגדול והמוצלח מאוד שלהם, "בא קליל", מבוסס על נגינת חליל בפזמון. שזה אומר הרבה. גם אליעד הוא סמל הצלחה בקרב צעירים, וגם במקרה שלו - להיטי ענק כמו "מתוק כשמרלי", "אור" ו"מיאמי" מציגים אמן מאוד רגיש ומעמיק, שמקפיד על טקסטים ועל עיבודים ובאופן כללי מהווה דוגמא חיובית מאוד. גם מוזיקלית.
יש להם חליל. עידו בי וצוקי
המצב מחמיר כשמגיעים לצמד האשקלוני איב אנד ליר, ששרים באופן קבוע על "וודקה ונרגילה וים של בחורות", עם קליפים שמציגים בדיוק את כל אלה ומוזיקה שמכוונת למכנה משותף נמוך למדי. מה שמטריד אותי אצלם לא פחות מהפרובוקציות היא הסגידה לאלוהי הכסף. בקליפ של "תמונת מצב", למשל, מראים אותם מגיעים במרצדס פתוחה לווילה ענקית עם מלא בחורות בביקיני. כולם לבושים טיפ טופ ומנסים להקרין תחושה מגוחכת של עושר.
זה כמעט הפוך מהפשטות של סטטיק ובן אל, והמסר ברור - מה שהכי חשוב בחיים זה להיות מליאנים. ואז שתהיה לך בחורה בביקיני, רצוי כמה. והכל עם הרבה וודקה ונרגילה. איב אנד ליר טוענים להגנתם שהם לא פונים לנוער אלא לגיל מבוגר יותר, אבל זה לא משנה. במציאות פרוצה של אינטרנט, הכל מחלחל.
כסף לפני הכל. איב אנד ליר
ועדיין, מדובר ביוצא מהכלל. התמונה הרחבה מלמדת שלא רק שלא צריך לפחד מהתכנים המוזיקליים שמופנים היום לילדים ולנוער, אפשר אפילו לשמוח בשבילם. יש שוק מוזיקלי שלם שמיועד רק להם, עם צליל מאוד מעודכן ומסונכרן עם העולם, מקבץ של זמרים מוכשרים וכריזמטיים ובאופן כללי - הרבה מאוד השקעה. וגם גיוון סגנוני. מזרחי, לטיני, רגאטון, היפ הופ, אלקטרוני, סול. הסיבה להשקעה הזו היא פשוטה. אנשי תעשיית המוזיקה, בכל העולם, הבינו שהילדים והנוער הם נישה שעוד אפשר להרוויח בה כסף, ובאופן מהיר, בניגוד למוזיקה למבוגרים שבה העניינים רק נהיים קשים יותר ויותר.
אתה מייצר כמה שירים וקליפים מושקעים, ואם הם הופכים ללהיט, יש לך אמן שיכול להופיע באינספור חלטורות ולהטיל ביצי זהב בתוך זמן קצר יחסית. וזה בסדר. זו המשמעות האמיתית של מוזיקת פופ, והיא מחייבת את היוצרים והמנהלים להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק ולהשתפר. ובאשר לתכנים הפרובוקטיביים מבית נועה קירל וכו' - ברור שאני לא מת על זה. אבל הם בסך הכל משקפים מצב קיים (שהוא קיצוני בהרבה בחו"ל). אף פעם לא חשבתי שהמטרה העיקרית של מוזיקה היא לחנך. כמובן שגם כאן יש קווים אדומים, אבל כמעט שלא חוצים אותם.
