שנאה זה לחלשים
בשביל לנצח את האויב עדיף לא לשנוא אותו. שנאה מעוותת תהליכי חשיבה, מטשטשת את התמונה הגדולה ומובילה להחלטות רגשיות מוטעות. תשאלו את הסנדק
למען הגילוי הנאות, יש לי חיבה בסיסית לצבא ההגנה לישראל. אינני יודע אם צה"ל הוא אכן "הצבא המוסרי בעולם", כפי שאוהבים לומר אצלנו. אבל אני יודע היטב שהוא מנסה להיות כזה, ובתנאים לא פשוטים. זה היה נכון בשנים שבהן אני עצמי שירתתי בצה"ל, וזה נכון גם היום.
מה הם הגורמים הנפשיים שיעזרו ללוחם להתנהג באומץ לב בתנאי קרב? ואיזה גורמים עלולים להביא אותו לעשות מעשי זוועה? ביום ראשון השבוע עמדתי על במה ונתתי הרצאה על הנושאים האלה. זה היה במסגרת יום עיון בעל השם הנפיץ "נורמות וערכים בלחימה".
מולי, באודיטוריום, ישב הקהל שלי - סגל הקצינים של חטיבת כפיר, החטיבה הצעירה ביותר והגדולה ביותר בצה"ל. כבר כמה שבועות, בעקבות ירייה אחת שנורתה בחברון, חטיבת כפיר והקצינים שלה נמצאים בליבה של סערה ציבורית, תקשורתית ואידיאולוגית שמסרבת לגווע.
בשירותי הצבאי הייתי מס"ח - קצין התותחנים של חטיבת הנח"ל. נלחמתי בלבנון, והמשכתי למלא את התפקיד הזה במילואים, גם אחרי שסיימתי את לימודי הרפואה. אמרתי לקצינים של חטיבת כפיר שחשוב לי שהם יידעו את זה עלי. מדוע? כי יש לי גם ביקורת על מה שקורה בצה"ל בשנים האחרונות, ורציתי שהם יידעו שהביקורת הזאת באה מבפנים, מאדם שאוהב את צה"ל ומזדהה איתו, והיה שותף לסיטואציות ולדילמות דומות לאלו שהם מתמודדים איתן היום.
"לעולם אל תשנא את אויביך. זה פוגע בשיקול הדעת שלך". את המילים האלמותיות האלה אמר לא אחר מאשר הסנדק, דון מייקל קורליאונה, וציטטתי אותן כבר בתחילת ההרצאה. קל מאוד ופשוט מאוד לגרום לאנשים לשנוא, או להגביר שנאה הקיימת בהם ממילא. פוליטיקאים בכל העולם, גם אצלנו, יודעים לעשות את זה ממש טוב, וזה תמיד משתלם להם בקלפי. בדוק ומנוסה. שנאה היא גורם רב-עוצמה שיכול להניע אנשים לא רק להצביע בבחירות אלא גם להילחם, להסתכן, לתקוף ולהרוג.
שנאה לאויב משותף היא כוח אדיר שיכול לגבש רוח יחידה, לגייס מוטיבציה, לחזק את הזהות הקבוצתית ולדרבן אנשים לפעולה – "כי זה או אנחנו או הם". שנאה היא גם תגובה אנושית נורמלית למצבים שבהם אדם מוצא את עצמו תחת איום, או נתקל בשנאה המופנית כלפיו. יש בכל אדם תשתית ביולוגית מולדת לכעס ולשנאה, וניתן לחזק אותה בקלות ובמהירות.
תעמולה משתמשת בתמהיל של שנאה, כעס ופחד בהצלחה גדולה. כדי שאנשים טובים יוכלו להרוג אנשים אחרים, התעמולה מתייגת אותם כשונים מאיתנו – נחותים, שפלים, בוגדניים, "חיות אדם". זה עובד מצוין, וזה עובד מהר. מאז תחילת הסכסוך הישראלי-ערבי ועד היום משתמשים הערבים, גם הפלסטינאים, בתעמולת שנאה נוראה נגדנו. בשנים האחרונות מתגבר גם אצלנו השימוש בשנאה נגדם.
את כל הדברים האלה אמרתי לקציני חטיבת כפיר. אבל, אמרתי להם, בסופו של יום שנאה היא חולשה. עכשיו זה מדעי: ממש לא טוב לשנוא את האויב. מדוע לא? כי בנוסף לסיבה המובנת מאליה – ששנאה מגדילה את הנטייה להתעללות ולמעשי זוועה – יש סיבות רבות נוספות.
ראשית, שנאה מונעת מאיתנו לראות את האויב בגודלו האמיתי. שנאה מביאה לדמוניזציה – ראיית האויב כגדול ומאיים משהוא באמת. והדמוניזציה, מצידה, עלולה להפוך לתבוסתנות ולפאניקה ברגע האמת, כשהעניינים מתחילים להשתבש. זאת גם הסיבה שבגללה ה"עליהום" – הסתערות קבוצתית נלהבת, המתודלקת על ידי רגשות עזים ומשותפים של זעם ושנאה לאויב – הופך בקלות למנוסת-בהלה. שנאה יכולה להוביל גם לטעות גסה בכיוון ההפוך, כלומר לזלזול באויב – ראייתו כחלש, נחות ופחדני. כבר שילמנו על זה מחיר יקר במלחמת יום הכיפורים.
שנית, בניגוד למקובל לחשוב, לוחמים ומפקדים שלא שונאים יילחמו טוב יותר. שנאה מעוותת תהליכי חשיבה. בתנאי לחימה היא מביאה ל"ראיית מנהרה" – התמקדות במה שנמצא ממש מתחת לאף, וטשטוש התמונה הרחבה יותר, עד כדי התעלמות ממנה. זוהי תופעה נפוצה בקרב, ויש לה תמיד מחיר גבוה.
בנוסף, בדיוק כמו שהבין הסנדק, שנאה מביאה להחלטות רגשיות במקום להחלטות הנובעות משיקול דעת. והחלטות רגשיות פוגעות בביצועים ומביאות לשגיאות, חד וחלק. לפני יותר ממאה שנים ניסחו שני פסיכולוגים אמריקאים, ירקס ודודסון, כלל הקרוי מאז על שמם. "חוק ירקס-דודסון" מתאר את התלות בין רמת העוררות הרגשית שחווה אדם, לבין איכות הביצועים שלו. באופן כללי, רמות נמוכות של עוררות רגשית תורמות לביצועים. אבל רמות גבוהות של רגש מחבלות בביצועים, פוגעות בחשיבה, ומביאות להחלטות שגויות, שלפעמים עולות בחיי אדם בקרב הלוחמים.
שנאה היא גם רגש "דביק", ולאורך זמן היא גורמת נזק לאדם שנדבק בה. ציטטתי לקציני חטיבת כפיר את דבריו של הסופר היפני הרוקי מורקמי בספרו "קורות הציפור המכנית": "שנאה היא כמו צל ארוך ואפל – אפילו האדם שהיא יורדת עליו אינו יודע מאין באה, רוב הזמן. היא כמו חרב פיפיות. כשאתה חותך אדם אחר, אתה חותך את עצמך. ככל שאתה אלים יותר במהלומותייך כלפיו, כך אתה אלים יותר במהלומותייך כלפי עצמך. לעתים קרובות זה יכול להיות קטלני. ולא קל להיפטר ממנה. אנא היזהר, מר אוקאדה. שנאה היא דבר מסוכן מאוד. ברגע שהיא הכתה שורשים בלבך, קשה ביותר לנער אותה מעליך".
אמרתי לקציני חטיבת כפיר שלדעתי יש כמה אמיתות פשוטות ומובנות-מאליהן על האויב, שכדאי לחלוק אותן עם חיילים ומפקדים: האויב הוא אדם כמונו. גם האויב מונע על ידי אידיאולוגיה וערכים, גם אם אנו לא מסכימים איתם ואפילו סולדים מהם. גם האויב אמיץ, וגם האויב פוחד. לא צריך לשנוא אותו – צריך להילחם בו בנחישות, ביעילות, ובראש צלול. בסופו של יום נגזר עלינו להילחם, כך אני חושב, אבל לא נגזר עלינו לשנוא.
הכול טוב ויפה, אבל אם לא נשתמש בשנאה כדי להגביר את המוטיבציה ללחימה ואת הנכונות של חיילים להסתכן בעצמם ולהרוג את האויב, אז איזה כלים יש בידי המפקד כדי לחזק את רוח הלחימה ואומץ הלב ולהגביר את המוטיבציה של חייליו? זה גם מה ששאלו את עצמם, מן הסתם, קציני חטיבת כפיר שהקשיבו לי. ועל זה דיברתי איתם בחלק השני של ההרצאה – שעליו אכתוב כאן בשבוע הבא.
לפנייה לכתב/ת 
