כך צפו העניים בטקס הפתיחה מגגות הפאבלה
כשזיקוקים צבעוניים האירו את אצטדיון המרקנה בטקס המרהיב שפתח את האולימפיאדה ועלה מאות מיליונים, בפאבלות שמעבר לכביש טיפסו העניים לגגות וניסו להרגיש חלק מהמסיבה שאין להם שום סיכוי לקנות כרטיס כניסה אליה. "זה כאן מעבר לכביש, אבל רחוק כל כך", אמרו
בגבעות שמסביב לאצטדיון המרקנה חזו ברזילאים רבים באורות הבוהקים ובראוותנות של טקס הפתיחה של האולימפיאדה מגגותיהם של בתים עם כבלים וצינורות מים חשופים, הניצבים ברחובות עמוסי אשפה שכביש מהיר ומסילות רכבת חוצצים בינם לבין המופע הגדול בעולם.
מנגוויירה היא רק אחת מאלפי פאבלות בריו דה ז'ניירו. זו שכונת עוני הסובלת מאלימות של כנופיות ומעוני קשה, והיא שוכנת ממש מול האצטדיון שבו נערכה החגיגה האולימפית המרהיבה. בשכונה העמוסה בבתים רעועים השבועיים הקרובים יהיו תזכורת מהדהדת לקווים המחלקים את העיר בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. מופע הפתיחה הגדול, ממש מעבר לכביש, הדגיש שלשום את הפערים האלה בכל צליל וזיקוק.
"אנחנו העניים לא באמת חווים את האולימפיאדה. אנחנו קרובים לשם מבחינה פיזית, אבל רחוקים מכל בחינה אחרת", אומר לואיז אלברטו אראוז'ו, שוער בן 30 העובד בחוף איפנמה האופנתי אבל חי בפאבלות. "אנחנו עדיין נהנים, אבל המסיבה הזו מיועדת לתיירים זרים, לעשירים". אראוז'ו צפה בטקס הפתיחה מגג הבית הירקרק שלו על הגבעה במנגוויירה. מדי פעם בפעם הוא הביט בדממה באצטדיון שבו ספורטאים ואוהדים הריעו לדוגמנית העל ג'יזל ולכוכבים זוכי גראמי.
אפילו מרחוק החגיגה הייתה הסחת דעת רגעית עבור רבים מ-40 אלף תושבי מנגוויירה, והיא סיפקה להם הפוגה קלה מהצרות הכלכליות והפוליטיות של המדינה, אבל הם הדגישו: אל תבלבלו את השמחה הזמנית עם שביעות הרצון לטווח ארוך.
"היה כמובן טוב הרבה יותר לו היינו יכולים להיות שם", אומרת המורה סנדרה פרדו, מצביעה לעבר אצטדיון המרקנה, "אבל המחירים האלה בלתי אפשריים עבורנו". פרדו ומשפחתה הזמינו את אראוז'ו ואנשים אחרים לגג שלהם, ושם התאספו וצפו בטקס מרחוק. הם שתו בירה ואכלו חטיפים. ילדיהם נותרו דבוקים למסך הטלוויזיה, מוקסמים מהאפקטים המיוחדים והאקרובטיקה במופע. בשלב מסוים בהופעה קפצו רקדנים על בקתות צבעוניות, שנועדו לייצג את הפאבלות של העיר, וראוז'ו צעק: "זה זמן הפבלה!"
"זה לא שווה את זה"
עבור העניים הטקס שהוציא לדרך את התחרויות היה הרחק מהישג יד מבחינה כספית. מחירי הכרטיסים לטקס הפתיחה נעו מ-63 דולר עד 1,400 דולר - ושכר המינימום לעובד בברזיל הוא 55 דולר בשבוע. "זו שערורייה שמחירי הכרטיסים מתאימים רק לתושבים מעטים שיש להם הכנסה גבוהה ושרוב הרווחים יעזבו את המדינה", אומר ברונו קרבאליו, פרופסור מאוניברסיטת פרינסטון שכתב את הספר "עיר מחוררת: היסטוריה תרבותית של ריו דה ז'ניירו". "זה כאילו ברזילאים רבים גילו שהם מארחים מסיבה בינלאומית שאליה הוזמנו רק כמה יחידי סגולה".
במרפסת במנגוויירה חגגה גם אדריאנה סנטוס בת ה-34 את פתיחת האולימפיאדה. היא עשתה זאת יחד עם משפחתה של אחותה ועם אמה. כמו ברזילאים רבים שיצאו להפגין בדרישה לשפר את מערכת החינוך והבריאות הציבורית אומרת סנטוס שמנהיגי ארצה צריכים להתמקד בפתרון הבעיות הכלכליות של ברזיל במקום בקיום אירועי ספורט ענקיים.
ברזיל מתמודדת בימים אלה עם המשבר הכלכלי הקשה ביותר שפקד אותה זה עשרות שנים. רק לפני שנתיים היא אירחה את המונדיאל, וכעת היא מתמודדת שוב עם אירוע ספורט ענקי. "זה לא שווה את זה", טוענת סנטוס.
ובכל זאת, יש מי שאינם יכולים שלא לחוש שמץ גאווה כשאצטדיון הנמצא בחצר האחורית שלהם מואר בתצוגה מרהיבה של זיקוקים. רבים שלפו את הסמרטפונים שלהם וניסו לצלם תמונות סלפי
כשאצטדיון המרקנה החגיגי ברקע, אבל רוב התמונות יצאו מטושטשות או חשוכות.
דיישי אלבש, עוזרת בית בת 46, אמרה כי תזכור לעד את הצפייה בטקס. היא צפתה בו עם בנה בן ה-19 ואחייניה בסלון בית שחצי מהרצפה בו מרוצף והחצי השני עשוי בטון או עפר חשוף. "אני יודעת שאני לא שם – עם הכסף שעולה כרטיס אחד הייתי יכולה להשלים את הבית", היא אומרת, "אבל לפחות אני יכולה לצפות בזה מכאן – עם המראה הזה ועם יקיריי".
לפנייה לכתב/ת 
