להסביר לילדים על מוות במילים פשוטות
מוות של אדם קרוב הוא תמיד קשה ועצוב, ובמיוחד כשצריך להסביר לילדים קטנים שלא תמיד מבינים את המשמעות ולא יודעים איך להתמודד עם האובדן הפתאומי. חשוב לדבר איתם על המצב בהתאם לגילם ולהבנתם. כך תעשו זאת נכון
חברה טובה, שמצבו של בעלה הסתבך אחרי ניתוח מעקפים, האמינה שהוא ייצא מזה. גם כשמצבו היה אנוש היא לא ויתרה, ולכן לא הכינה את ילדיה בני ה-17 וה-12 לקבלת הבשורה המרה. היא הסבירה להם שאבא חולה מאוד, אבל בנימה אופטימית ועם הרבה תקווה. את ההודעה על מותו של אביהם מסרה לבנים בעצמה: "לא הצליחו לעזור לאבא...", אמרה.
היא לא קיבלה עזרה ולא הדרכה. לימים סיפרה שגם לא נזקקה להדרכה, שהיה לה ברור מה ואיך לומר. מות האב נתפס אצל הילדים כמוות פתאומי; שבר נוראי שעוצמותיו היו יכולות להתעמעם אולי, אם היו מוכנים יותר לקראתו. כאשר מדובר במוות צפוי, חשוב להכין את בני המשפחה. הכנה במועד תסייע בריכוך עוצמת השבר שבהודעה.
איך להכין ילדים קטנים למוות של הורה, סב או סבתא?
כאשר מדובר במחלה, יש להתחיל בהדרגה ולא למסור את כל המידע בפעם אחת. לומר רק חלק, וכעבור יום יומיים למסור עוד מידע. בפעם הראשונה מומלץ לספר שמדובר במחלה קשה שממנה סובל בן המשפחה, שמנסים את כל התרופות ושהרופאים עושים כל מה שאפשר. בפעם הבאה, לחזור על מה שנאמר בפעם הקודמת ולהוסיף שהתרופות כבר לא כל כך עוזרות, אבל הרופאים נלחמים.
כעבור ימים אחדים יש לחזור על מה שנאמר בפעם הקודמת - שהתרופות כבר לא כל כך עוזרות, שהרופאים נלחמים, ולהוסיף שלמרות כל המאמצים לא בטוח שיצליחו, ושזה עצוב. אם עולות שאלות יש להשיב עליהן, ואם לא - להסתפק במידע שנמסר ולהמשיך לטפטף מעת לעת, תלוי בגיל וביכולת התפיסה. כדאי לעקוב אחר תגובות הילד לכל שיחה כזו (מסתגר, עצוב, כועס), לשוחח עמו על חלומות, ולתת לגיטימציה להביע רגשות. חשוב לזכור: במצבים קשים אין להשהות את שיחות ההכנה. הסביבה - מבוגרים וילדים כאחד - קולטת את שפת הגוף ואת המסרים הלא מילוליים.
באופן כללי לא כדאי לעכב הודעה על מוות, אבל בהחלט יש מקום לגמישות ולהתחשבות. תלוי בקרבה לנפטר, בסיבה לעיכוב ובמשך העיכוב. יש לקחת בחשבון את תגובתו הצפויה של האדם שמנעו ממנו לקבל את ההודעה בזמן, כמו כולם.
שמעתי מחברים שבישרו לבנם על מות סבתו באיחור של כמה שעות, כדי לא להפריע לו בבחינת הבגרות שהיתה באותו יום. זהו עיכוב הגיוני וסביר שהתקבל בהבנה על ידי הנכד. לעומת זאת, אם היה מדובר במוות של הורה או אח, ספק אם היו נוהגים כך.
מתי מודיעים?
חשוב להודיע לילד מיד לאחר ההודעה למבוגרים. יש החוששים להודיע לילדים על מות אדם קרוב ודוחים את הרגע. החשש נובע לרוב מהמחשבה שלילד אין מספיק משאבים פנימיים להכיל את הבשורה הקשה. הדחייה עלולה לעורר תחושת בידוד אצל הילד, בידוד פיזי, רגשי או שניהם יחד.
זכור לי אירוע שבו האם, עולה חדשה, ביקשה לדחות את ההודעה לבנה בן העשר שאביו נהרג בפיגוע, ולהודיע לו רק לאחר שבוע, כשישוב ממחנה הקיץ. במשפחה אחרת נודע בלילה שהאב מת מפצעיו, ובבוקר שלחו את הילדה בת השלוש לגן כרגיל ולא סיפרו לה שאביה נפטר. למרות שילד בן שלוש אינו מבין את משמעות המוות, יש להסביר לו במילים פשוטות ולומר שאבא מת.
מאיזה גיל אפשר להודיע על מוות?
ישנן גישות מקצועיות שמציעות להודיע על מוות כבר מגיל שלוש-ארבע. מניסיוני, יש להודיע על מות הורה או אח בכל גיל שבו הילד מזהה ומכיר אותם וירגיש בחסרונם. הוא ישאל ויחפש, והמידע יגיע אליו בכל מקרה. גם ילד בגיל שנה וחצי או שנתיים ירגיש שמשהו קורה. האווירה מתוחה ושונה, אחרת. בגיל כל כך צעיר הילד לא יבין את משמעות המוות, והוא ישוב ויחפש את ההורה או את האח שאיננו, אבל לפחות יקבל מסר או סוג של הסבר, גם אם אינו ממש מובן לו, לגבי המצב החדש. האמירה היא החשובה.
יש לשמור על גמישות. אם סבא שחי בחו"ל נפטר והפעוט בן השנתיים ראה אותו פעם אחת, הכללים גמישים לעומת מוות של בן משפחה מיידי וקרוב לו מאוד, שאותו הוא רגיל לפגוש לעתים קרובות.
אל תפספסו:
- "סבא במשרה מלאה זו עבודה קשה"
- איך לספר לילד? 7 שיחות על שינוים
מי מודיע לילדים?
האדם הקרוב ביותר האפשרי, הורה או אח. לעתים יש צורך בעזרה והנחיה של איש מקצוע, אבל האיש הקרוב הוא זה שצריך להודיע. לא פעם ביקשו ממני הורים להודיע לילדים. הסכמתי רק להיות לידם בעת שבישרו, אבל לא לדבר במקומם. האיש הקרוב לילד הוא זה שיודיע. אם אין הורה אז אח, ואם אין אח אז דוד או סבא, או אפילו מטפלת קרובה. כשמודיעים לילדים, רצוי למצוא פינה שקטה ואינטימית. לילדים קטנים כדאי להודיע תוך חיבוק. להעצים את הביטחון, לשדר "אתם לא לבד".
מה אומרים?
לכל גיל יש לבחור את המילים המתאימות לשפתו של הילד באותו שלב התפתחותי. מגיל שלוש עד שבע, החשיבה של הילדים היא יותר קונקרטית. יש לומר את המילה מת או מתה ללא התחמקות, ולהימנע ממילים המתארות מצבי עמימות, כמו כנראה או אולי. לבטא מילים שמשמעותן סופיוּת - מת, איננו. לא להשאיר מקום לפנטזיות ואשליות שאמא נסעה רחוק, או שהיא חולה מאוד ויש סיכוי שתבריא.
אפשר לומר משפטים כמו "אבא שלנו מת והוא לא יחזור יותר. הוא ימשיך לחיות בלב שלנו". יש הנוהגים לומר שהוא ישמור עלינו בשמיים. שמעתי על ילד שאחיו נפטר ממחלה כשהיה בן שלוש. שנתיים לאחר מכן, כשהילד טס לחו"ל, הוא הביט בחלון לאורך הטיסה כולה ואמר שהוא מחפש את אחיו בשמיים.
חשוב לדייק במילים ולהימנע מלומר משפטים כמו: "סבתא הייתה חולה והיא מתה" או "אבא היה בבית החולים והוא מת", וכל זאת כדי להימנע מהקשרים שיעשה הילד כמו: "אם אני אהיה חולה אז גם אני אמות" או "מי שנמצא בבית חולים ימות". הקשרים אלה עלולים להביא לפחדים וחרדות של הילד כלפי עצמו או כלפי ההורה שנותר או אח אחר.
מגיל שבע הילדים כבר מבינים שמוות פרושו סוף. הפנמת המושג לא שלמה אמנם, אך הילד מבין שהוא כבר לא יראה את ההורה, האח או הסבא. בגילאים אלו אפשר לומר שסבתא הייתה חולה במחלה קשה מאוד, והיא מתה והיא כבר לא סובלת. שאבא נפגע בצבא או בתאונה והוא מת. כדאי להתנסח בפשטות.
ההבנה של משמעות המוות תלויה בגילו של הילד, אבל החרדה שמתעוררת בעקבות ההודעה תופיע לרוב גם בקרב הילדים הצעירים וגם בקרב הילדים הבוגרים. לכן חשוב לתת מקום לשאלות, לעודד זאת ולתת לכך לגיטימציה. יש לאפשר הבעת רגשות, ובמידת הצורך אף לייצר הזמנה לשיח, כמו אמירת משפטים קצרים ולאחריהם שתיקה. לדוגמה: "עצוב מאוד שאמא מתה", ומיד שתיקה. שתיקה שמאפשרת תגובה. אין לחשוש מהזלת דמעות לעיני הילד.
חשוב ליידע את הילד מה הולך לקרות ברמה המיידית: על הלוויה ומנהגי השבעה. המידע יסייע לתחושת הביטחון בכל הכאוס הנורא שמתרחש בתוכו ומסביב לו. לילדים הפעוטים והצעירים, ואף למתבגרים הצעירים מאוד, חשוב להסביר שכל השאר נשאר אותו הדבר. לחזק את הביטחון והיציבות: "אתה תמשיך ללכת לגן, לבית הספר, לחוגים ולסבא וסבתא. יש למנות את כל הפעילויות או המצבים הרלבנטיים לילד לפי גילו וצרכיו שימשיכו להתקיים ללא שינוי. להציע להזמין חברים. לעשות ככל שניתן כדי להעצים את היש ואת חצי הכוס המלאה.
ומה לעשות כאשר הילד משתולל או מסתגר?
זו תופעה מוכרת של הבעת כעס על המצב החדש, ואין להיבהל ממנה או להיות מודאגים. אפשר לנסות לחבק את הילד חזק. אם זה לא עוזר, לשחרר ולאפשר לו להשתולל מבלי לגרום נזק. לילדים גדולים יותר אפשר לתת לרוץ, לברוח, להוציא אנרגיה, כעס ותסכול. חבר או קרוב יכול לקחת את הילד למגרש משחקים ולבעוט בכדור או לשחק משחק דומה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
לחילופין, יש מצב של הסתגרות. לרוב המסתגרים הם הבוגרים יותר. הסתגרות בגיל צעיר מאוד דורשת השגחה ובדיקת מצב הרוח מעת לעת. בגיל ההתבגרות הילדים מגבשים את זהותם ואת אישיותם העצמאית, וייתכנו שעות של התבודדות עם או בלי מוזיקה או במחשב. חשוב לכבד את הפרטיות, אבל במקביל להישאר על המשמר. מדובר בבשורה קשה לנער/ה, ולכן התגובה היא עוצמתית ויש לאפשר את ביטוייה בדרך שלהם.
מה תפקידם של צוותי החינוך בגן ובבית הספר?
לאנשי החינוך תפקיד כפול: תמיכה בילד שאיבד בן משפחה קרוב, ויידוע ותמיכה בילדים האחרים. בגילאים הצעירים הקשר של הגננת או המורה משמעותיים מאוד לילדים. במקרה שהילד איבד בן משפחה קרוב, חשוב שהגננת או המורה יגיעו לבקר אותו בביתו בסמוך להודעה. לילד קטן אפשר להביא ממתק או צעצוע, או ניירות וצבעים. תוכן הדברים שייאמרו יהיה תלוי במצב רוחו של הילד באותה עת.
אנשי החינוך צריכים לבשר לילדי הכיתה או לילדי הגן על מותו של קרוב המשפחה של חברם. ילדים שכבר התנסו באובדן של סבא או סבתא ידעו וירצו לשתף. הם בוודאי ישאלו שאלות שונות, וחשוב להקפיד על תוכן ההודעה: לומר את המילה מוות, לציין את הסופיות, לחזק ולפרט ש"כל השאר" נשאר יציב. בהתאם לנסיבות ובתיאום מראש עם משפחתו של הילד השכול, כדאי להציע לבקר אותו בביתו.
פגשתי בגננות ובמורות בכיתות נמוכות שהנהיגו תורנות ביקורים לימי השבעה, בקבוצות של שלושה-ארבעה ילדים בכל יום, וסיפרו שזה הרגיע מאוד את הילדים ואת הוריהם. לא מומלץ לשלוח ילד יחיד לביקור בשבעה. עבור הילדים המנחמים ישנה חשיבות לקבוצה.
ד"ר תמר אשכנזי מחברת הספר "אבל - היום שאחרי", מנחה קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומנהלת את המרכז הלאומי להשתלות
לפנייה לכתב/ת 
