אלופי העולם בפיתוח ציפיות / טור
46 שנה מחכים לעלייה לטורניר גדול בכדורגל. אז מחכים. עכשיו הגיעה האולימפיאדה ואיתה שוב כל "התקוות" ו"הפוטנציאליים למדליה" עד שההדחות בסיבובים הראשונים הגיעו ועמם "הכישלונות". אלה לא כישלונות. זו המציאות והיא פשוטה: ישראל אינה מעצמת ספורט וצריך לחשוב בקטן
מקסיקו 70' – ישראל משחקת בגביע העולם בכדורגל. ברצלונה 92' – מדליה ישראלית ראשונה באולימפיאדה. אלה היו ימים. אבל מאותן שנים בא התיאבון ולאט לאט החלה להתפתח בקרבנו תופעה של ציפיות, תקוות, פרשנויות עד שהגיעו הכישלונות הגדולים שאותם אנו זוכרים עד היום.
הכותרות המהדהדות והקולות ברחוב לאחר ששטילוב מעד בתרגיל הקרקע ולא עלה לגמר נשמעו היטב. אבל אותם "אוהדי" ספורט שכחו: כבר שלוש שנים ששטילוב לא במיטבו ובעיקר בילה את התקופה הזו בפציעות. עמית עברי לא צלחה לעלות לגמר במקצה שלה בבריכת השחייה. הפתעה? אכזבה? מישהו זוכר עלייה שלה לגמר כלשהו?
מה לעשות, זו הרמה שלנו. שטילוב(צילום: אורן אהרוני)
אתמול נחלה המשלחת "תבוסה" על מזרן הג'ודו עם הדחתם של גולן פולק וגילי כהן. גם הם סומנו כ"תקוות". אז פולק היה בעברו מדליסט ארד באליפות עולם וכהן ליקטה כמה מדליות בתחרויות גראנד פרי, אבל מכאן ועד לסמן את האכזבה הגדולה משניהם היא הגזמה שאין כדוגמתה.
היום כולם מחזיקים אצבעות לשגיא מוקי. גם הוא כבר הוגדר כ"תקווה", אבל הספורטאי המחונן הזה מגיע לאולימפיאדה עם פציעה. אז הוא יודח בסיבוב הראשון וגם אז כולם יזעקו "אכזבה"?
אני רק מנסה לחשוב עד כמה האכזבה תהיה גדולה אם ירדן ג'רבי לא תצליח לענוד מדליה בתום התחרות שלה בג'ודו או שנבחרת ההתעמלות האמנותית לא תעלה על הפודיום ואפילו חנה מיננקו לא תשיג לפחות מדליית כסף. חברים די. נמאסתם כבר.
יציל את כבוד המשלחת? מוקי(צילום: אורן אהרוני)
הבעיה של כולנו שאנחנו חושבים שאנחנו מעצמת ספורט גדולה. מעצמת ספורט? ישראל? אנחנו בטוחים שאנחנו מדברים על אותה מדינה? מי אנחנו בכלל? מדינה עם נבחרת כדורגל שכבר 46 שנה לא מצליחה לעלות לטורניר גדול וכל קמפיין מוקדמות אנחנו רק עסוקים בפרשנויות של כמה אנחנו גרועים ואז מגיע קמפיין נוסף ושוב הפרשנים עולים על החליפות הכי יפות שלהם ומתחילים לחשב כמה נקודות יהיה צריך כדי שנעלה סוף סוף לטורניר המיוחל שבו נספוג תבוסה אחר תבוסה.
נבחרת הכדורסל עולה באופן סיסטמטי לאליפויות אירופה. בדרך כלל שם זה נעצר ואנחנו מסתפקים בזיכרונות מדליית הכסף ב-1979. גם העלייה לאליפות אירופה הפכה כבר לבדיחה מאז השינויים מעוררי הגיחוך שפיב"א ערכה כך שכמעט כל נבחרת עולה.
קחו אפילו את שחר פאר. טניסאית שהגיעה בשיאה למקום ה-11. מוכשרת ככל שתהיה, צריך לזכור כמה עובדות. בגראנד סלאמים היא עלתה לשני רבעי גמר בשנת השיא שלה, 2007, וחוץ מכך לא עברה את הסיבוב הרביעי, גביעים בטורנירים נחשבים היא לא הניפה אז שיטת הדירוג הקלוקלת הובילה אותה למקום השיא הזה, אבל אותה שיטת דירוג דרדרה אותה בחזרה אחרי שהיא לא הצליחה לשחזר את אותן עליות לשלבים המכריעים בטורנירים החשובים.
מעצמת ספורט? אנחנו? נבחרת ישראל בפוזה מוכרת(צילום: אורן אהרוני)
אז הגיע הזמן לשים לזה סוף ולומר את כל האמת בפרצוף. עם כל הכבוד לספורטאינו, ובמיוחד לספורטאים האולימפיים שהתמיכה בהם היא בגדר בדיחה (נטע ריבקין צריכה להתאמן באיזה אולם ספורט קטן ורעוע או בחדרון שבו התקרה כה נמוכה כך שהסרט שהיא מעיפה לאוויר נתקע עוד לפני שהועף למעלה???), תנמיכו ציפיות.
אנחנו לא צריכים להתרגש מכל עלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות או הליגה האירופית כאילו מדובר כאן באיזה הישג שיא. כאן בדיוק הבעיה. שמסתכלים על עלייה כזו כהישג. זה צריך להפוך לדבר שבשגרה ולא לעשות עניין מכל עלייה לשלב הבתים ובאותה מידה לא להתאכזב מאי-עלייה כי מה לעשות, אנחנו לא מספיק טובים.
כך צריך לנהוג גם בספורטאים שנסעו לריו. אם תפסיקו לפתח ציפיות, כך נתאכזב קצת פחות ואולי נתחיל לחשוב שאנחנו לא טובים כל כך בספורט כפי שאנחנו חושבים. יש מספיק תחומים, שבהם היהודים מצליחים. תתמקדו בזה. ספורט הוא לא אחד מהתחומים הללו. פעם היינו אלופי העולם במשחקי ידידות. התואר הנכון הוא אלופי העולם בפיתוח ציפיות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
