בחזרה לאולם בווינגייט: "דם, יזע ודמעות של ירדן הושקעו פה"
שנים ארוכות מילדותה ומנעוריה בילתה ירדן ג'רבי בנסיעות עם אביה בין בית הספר למכון הלאומי לחינוך גופני ולספורט. המאמנים והמורים שליוו אותה לאורך הדרך החזיקו אצבעות אמש בזמן שהיא עשתה היסטוריה על המזרן בריו. מאמנת בצוות הנבחרת: "היה מטורף בוואטסאפ הקבוצתי, התרוממות רוח"
לעינת ירון, מצוות האימון של נבחרת הנשים של ישראל בג'ודו, הייתה תחושה די טובה שירדן ג'רבי תחזור מהמשחקים האולימפיים בריו עם מדליה. אחרי הכול, חודש אוגוסט הוא ההישגי ביותר עבור מחזיקת מדליית הארד החדשה, שזכתה במהלך השנים באליפות העולם ובעוד שתי מדליות בחודש זה. "אני כל כך גאה בה, לא הלכנו לישון בכלל בלילה, אנחנו באופוריה", אומרת ירון.
ג'רבי התאמנה באולם ההישגים של וינגייט במשך שמונה שנים. ירון הייתה איתה במשך ארבע שנים. "מי שקרוב יודע כמה דם, יזע ודמעות של ירדן הושקעו פה. ירדן הגשימה חלום ויש המון אנשים שתומכים. אני כל כך גאה בה, היא קטפה את זה מהשמיים. כולם כאן עשו הכול כדי שהיא תצליח. אני ידעתי שזה הרגע שלה, אמרתי לה את זה לפני שהיא נסעה".
ירון אומרת כי הזכייה במדליה היא רגע אישי של ג'רבי, אולם הוא גם מספק הזדמנות לכולם להתאחד סביבה. "מה שהיה בוואטסאפ הקבוצתי זה מטורף, פשוט התרוממות רוח. אין לנו בעם הרבה רגעים שכמו במדורת שבט אפשר להתאחד סביבם", היא אומרת. "אמנם זה חלום אישי של ירדן, אבל עדיין זה רגע של כל העם להתאחד סביבו. אני מקווה שהיא תוכל לעצור, תשים רגל על רגל ותגיד 'אני מדליסטית אולימפית ואני יכולה לעשות הכול', ושתלך אחרי החלום הבא שלה".
ביקור במכון מעלה כי אולם הג'ודו נמצא בהרחבה. "האולם והמכון מסמלים הרבה דברים, כל הגופים פה מתאחדים למען הנבחרת. אין לנו משהו בלתי אפשרי. תכננו את השיפוץ לפני המדליה כי ההשקעה פה אדירה. ירדן אמרה בעצמה שהיה לה הכול וזה נכון מהוועד האולימפי ועד לווינגייט. כולם שיתפו פעולה ומשקיעים המון בנבחרת".
האב שמוליק: "זו מתנה לכל עם ישראל"
בבית משפחת ג'רבי כבר רגילים "לחלוק" את ירדן עם כל המדינה. אחרי שזכתה באליפות העולם והגיעה להישגים מרשימים, אתמול עלתה ג'רבי מדרגה נוספת, לדרגת סמל ישראלי. "להגיד לך שחשבנו שזה מה שהולך להיות? אני חושב שלא", אומר האב הגאה שמוליק. "רצינו לראות את הפנים של ירדן לפני הקרב הראשון, שזה בדרך כלל מסמן לנו מה הולך להיות. ראינו את הפנים לפני הקרב הראשון והתחושה השתפרה. ירדן הייתה ממוקדת מאוד, מפוקסת, החלטית, היה ברור שזה הולך להיות בסדר".
ג'רבי מספר כי ברגע הזכייה הכול התפרץ. "הייתה התפוצצות מטורפת לאחר הניצחון. היו פה צעקות שהגיעו לתחילת הרחוב. כולנו פה רקדנו, השתוללנו, זה הפסיק להיות הגיוני, זה עבר לרגש מוחלט, עם התפוצצות אמיתית", סיפר. "ראינו את ירדן עם ביצועים מטורפים, עם הלחץ והמתח והכול התפרק והתפוצץ לרסיסים. זה רגע, אני מודה, שאני משחזר אותו, פשוט לעצמי, זו מין פינה קטנה אצלי. ראיתי אותה שם ורציתי לחבק אותה. זו מתנה יפה לעם ישראל".
משפחת ג'רבי מתגוררת כבר עשור במושב חרות, אך השכנים בביתה הישן בנתניה עדיין נמצאים בקשר עם המשפחה ומרגישים כי הזכייה שלה היא הזכייה של כולם. "אני זוכר איך אבא שלה היה עובד קשה, לוקח ומחזיר אותה כל יום לאימונים ולווינגייט ולבית ספר, הם פשוט עשו
הכול בשבילה", מספר איציק אורן, שכן המשפחה במשך עשר שנים. "אבא שלה היה אומר לי בצחוק 'נו אין לי כוח, שתעשה רישיון כבר".
איציק מספר כי הוא תמיד שאל את ירדן מה היעד שלה והיא לא היססה לומר: אולימפיאדה. "הנה, גם את היעד הזה היא כבשה, לא היה לנו ספק בכלל ואנחנו גאים בה ונרגשים מאוד", הוא אומר.
מנהל בית ספר התיכון שי עגנון בנתניה, מנחם פנטלקה, אינו יכול לשכוח את התלמידה המיוחדת שלו ירדן: "בחורה כל כך מיוחדת, היינו עושים הכול בשביל להתאים את הלו"ז המטורף שלה של האימונים לשיעורים בבית הספר. היא הייתה משלימה הכול. חלק מההצלחה שלה הוא ההורים המקסימים שלה, שעשו הכול ולא היה לנו ספק. תמיד ידענו שהיא תצליח, לא תיארנו שברמה אולימפית אבל אנחנו הכי גאים בה. יש סוג של גאוות יחידה אבל הזכייה היא כולה שלה".
כמה שנים לאחר שסיימה ירדן את בית הספר נפתחה מגמה חדשה בבית הספר - ג'ודו. "אפשר להגיד שזאת התרומה והזיכרון מירדן", אומר פנטלקה. "יש כאן מגמת ג'ודו שניתן לגשת אליה לבגרות של 5 יחידות. אם זה היה קיים בזמנה אין לי ספק שהייתה מצטיינת בבגרות הזאת בלי מאמץ".
לפנייה לכתב/ת 
