חרטה, קומבינה ופיתה / מליניאק ברביעי

1. סטטיסטיקה

ידידי דרור מור, הסביר לי למה ישראל לא תצליח בספורט. אנחנו מדינה של חרטה, קומבינה ופיתה. הכל חרטה, כולם עסוקים כל היום בקומבינות, ובצהריים חוטפים משהו בפיתה. בתרבות כזאת שום דבר רציני לא יכול להתפתח.

הסיכוי הסטטיסטי של ספורטאי ישראלי לזכות במדליה אולימפית הוא פחות מאחוז אחד. הרבה פחות. אם תחלקו את מספר זוכי המדליות הישראלים במספר המשתתפים באולימפיאדות, תקבלו מספר שקרוב לאפס. אז ברור למה אנחנו בהיסטריה כשירדן ג'רבי זוכה במדליה. אבל למה אנחנו נכנסים לדפרסיה כשספורטאים שלנו כושלים?

ג'רבי. סיכויי ההצלחה שלה היו פחות מאחוז אחד(צילום: אורן אהרוני)

2. גנטיקה ותקשורת

האתלטים והמתעמלים הישראלים עולים לתחרויות כשמשקולות קשורות לרגליהם וידיהם מאימת הלינץ' התקשורתי. למרות המגבלות הגנטיות, היו בעבר אלופי עולם יהודים: מארק ספיץ, אנג'ליקה רוזיאנו (טניס שולחן), אגנס קלטי (התעמלות). למזלו של ספיץ הוא נולד במודסטו, קליפורניה, ולא בפתח תקווה.

מרבית הספורטאים האולימפיים שלנו מתחרים בענפים קטנים, שמתלוננים בדרך כלל שהם סובלים מחוסר כיסוי תקשורתי. הם צודקים, כי אין הצדקה לשדר תחרות בה צופים רק בני משפחות המתחרים. אבל אחרי הפסד כואב, הם מבינים שיש גם יתרון בעמימות התקשורתית. שידור ישיר מטיל על הספורטאי לחץ נפשי, במיוחד על מי שאינו רגיל לחשיפה. גם לזה צריך להתכונן.

X

סיכום היום הרביעי בריו

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

3. בגנות תרבות האקזיט

בישראל קונים ומוכרים דירות על הנייר. מקימים סטארט-אפ בשביל למכור אותו, ורצוי למכור עוד לפני שהחברה הרוויחה שקל. יזמים לא מקימים היום "מפעלי חיים" כמו "צ'ק פוינט" או "ישקר". באים לתת מכה. כשלא הולך, מפרקים. אם לא מסתדר, מתגרשים. הלאה, נקסט.

נקסט במשחקים האולימפיים זה בעוד ארבע שנים. אם יכניסו פיתוח אפליקציות לתוכנית המשחקים, יש לנו סיכוי לא רע למדליה. עד שזה יקרה, בשביל להיכנס לצמרת העולמית צריך לפעמים מאמנים מהסוג של אירה ויגדורצ'יק. הצלחה קודמת לעבודה קשה רק במילון.

ויגדורצ'יק. בשביל להיכס לצמרת העולמית צריכים מאמנים מהסוג שלה(צילום: עוז מועלם)

4. גוגל

בספורט אתה טוב כמו התחרות האחרונה שלך. הכישלון, לעומת זאת, עלול להיגרר אחריך עד יומך האחרון. החשש להיכנס לרשימה שחורה של פדיחות משתק. מאז הומצא הגוגל, שום דבר לא נמחק. ההיא שנפלה מהקורה, וההוא שהפסיד בג'ודו לספורטאי מאי באוקיינוס שאף אחד לא שמע עליו, יישמרו במאגרי המידע לדראון עולם. זו יציקה כבדה מאוד.

5. צעד ראשון

חכם סיני קבע שמסע ארוך צריך להתמקד במטרות קצרות טווח. המטרה הראשונה של כל מתחרה היא לעבור את המשוכה הראשונה. זה כולל אפילו את נובאק ג'וקוביץ', מספר 1 בעולם בטניס, שבשנה בה זכה כמעט בכל גראנד סלאם, עף במשחק הראשון בריו מול חואן מרטין דל פוטרו - טניסאי שעתידו מאחוריו, ומדורג היום 141 בעולם. בטניס יש תמיד גראנד סלאם בעוד שלושה חודשים, האולימפיאדה הבאה תתקיים רק בעוד ארבע שנים. זה רחוק, זה קשה, זה מייאש. לכן אפילו מספר 1 בעולם בוכה. בוכה כמו גולן פולק, רק בהבדל קטן: עם 100 מיליון דולר בבנק, האפשרויות להתנחם בהן מגוונות יותר.

ג'וקוביץ'. הודח בסיבוב הראשון(צילום: EPA)

6. הספורט כטרמפיאדה

רובי ריבלין הוא איש ספורט. כשהוא מתקשר לברך ספורטאי, הוא עושה את זה בשביל לחזק אותו, שמח בשבילו וסביר שהוא גם ראה את התחרות. כשבנימין נתניהו מתקשר למדליסטית, הוא עושה את זה בכדי לקדם את עצמו. לתפוס טרמפ על ההצלחה של ירדן ג'רבי, שהוא לא תרם כלום להצלחה שלה. ראש ממשלת סרביה התקשר לנחם את ג'וקוביץ' אחרי... ההפסד. זה כל ההבדל.

7. תובנות

פרשן, להבנתי, צריך לספק נקודות מבט שהצופה לא רואה. תובנה מעניינת. משה גרטל וד"ר בוקי צ'יש, הזקנים מה"חבובות", לא למדו שחייה אצל מציל ידוע. הם חרכו בריכות. בטקס חלוקת המדליות למשחה שליחים 100X4 מטר חופשי, העלה בוקי סוגיה מעניינת: למה רק ארבעת המשתתפים במשחי הגמר מקבלים מדליות? הם שחו בבוקר כמחליפים, והביאו את הרביעייה המהירה לגמר.

בכדורסל מעניקים מדליות לשחקנים, שחלקם לא משותף. בכדורגל מחלקים מדליות ל-18 שחקנים, שחלקם לא דרך על הדשא. למה שחיינים, או רצים שמשתתפים במקצה שליחים מוקדם, לא מקבלים מדליות?

גרטל. חרך את הבריכות(צילום: אורן אהרוני)

8. על הקשר בין טיפשות לאנטישמיות

האתלטים והשחיינים הלבנוניים אינם בהכרח שונאי ישראל, כמו שמיקי ברקוביץ' ואנטולי מישקין לא היו אויבים בזמנים שלא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לברית המועצות. אם אתם לא יודעים, רלף קליין ואלכסנדר גומלסקי היו נפגשים בחדר במלון, כשסוכני ק.ג.ב. עקבו אחרי ספורטאים, שלא יערקו מברית המועצות למערב.

מישהו בוועדה המארגנת של משחקי ריו טעה, וציוות לאותו אוטובוס משלחות של שתי מדינות שפעם בכמה שנים יורות זו על זו אלפי טילים. בלבנון חיים מאות אלפי פליטים, שההורים והסבים שלהם גורשו מכפרים בגליל במלחמת השחרור שלנו. אני לא מרגיש צורך להתנצל שניצחנו, אבל אפשר להבין למה ראש המשלחת הלבנונית סגר את דלת האוטובוס בפני הספורטאים הישראלים.

הפוסט של אודי גל על המקרה עם המשלחת הלבנונית(צילום: מתוך הפייסבוק)

האיש הזה לחץ לנו על כפתור כואב מאוד - הכבוד המזרח תיכוני. זה מה שהכי מרגיז אותנו אצל השכנים, שהם משקפים לנו את המחלה שלנו - כבוד! באמת מרגיז כשמשאירים אותך בחוץ, אבל בכל יום אני רואה נהגי "אגד" ו"דן" סוגרים דלתות בפרצופם של קשישים, שאיחרו בחצי שנייה את המינימום האולימפי. שמעתם ששר בישראל יתבע את עלבונם? בפעם האחרונה שהוא או בני משפחתו נסעו באוטובוס, ה קרה כנראה מזמן.

20 איש נשארו מחוץ לאוטובוס, חמישה מהם אולי נעלבו. הבעיה היא ששרת הספורט מירי רגב דאגה שכל העולם ישמע על הפדיחה. ירדן ג'רבי הגיעה לריו לזכות במדליה, מירי רגב הגיעה לעשות כמה שיותר רעש והודעות לעיתונות. מי שמטיפה נגד התערבות פוליטיקה בספורט (ובעצמה פנתה לוועד האולימפי הבינלאומי), מגנה גזענות (וסוגרת תקציב לתיאטרון ערבי), הצליחה להפוך המתנה של כמה דקות לאוטובוס חלופי ל"אנטישמיות וגזענות מהסוג הגרוע. איפה העולם?".

רגב עם הגיבורים האמיתיים. ממקסמת את היח"צ שלה בריו(צילום: אורן אהרוני)

אפילו קלע עיוור לא יצליח לפספס את כל המטרות במחי שטות אחת. שרת הספורט הצליחה להוזיל את המאבק באנטישמיות לכדי גיחוך, הפכה את ראש המשלחת הלבנוני לגיבור בכל מדינות ערב, וחיזקה את מעמדה של ישראל כאלופה אולימפית בהתבכיינות. במקום להקים מהומה על לא מאומה ולתבוע להעניש את הלבנונים, הייתה מבקשת מאלכס גלעדי לארגן פגישה שקטה בשש עיניים, נותנת ל-ועד האולימפי הבינלאומי לעשות את העבודה, ויוצאת מהחדר עם תמונת לחיצת ידיים משותפת עם הלבנוני.

The jewish people have suffered enough. נכון שההצטרפות של יואב אליאסי "הצל" לליכוד מלחיצה, אבל מספיק לבנות קריירה על הנצחת רגשי נחיתות ותסביכי רדיפה.

לתגובות: arie@maliniak.co.il