אמריקה השובניסטית
שידורי אולימפיאדה תמיד היו סקסיסטיים, אבל ריו זו אולימפיאדה של נשים שמספקות, לפחות עד עכשיו, את רוב הרגעים המרגשים. לא במקרה כלי התקשורת באמריקה, שמנוהלים בידי גברים בשנות ה־50 וה־60 לחייהם, פשוט לא יודעים איך לאכול את זה
חמש מתעמלות הדרים־טים של ארצות הברית עמדו בפינת האולם, צוחקות זו עם זו. מן הסתם דיברו על איך הן הנבחרת הדומיננטית ביותר בהיסטוריה ואיך הן משנות את הענף והופכות אותו למשהו קולי ומלהיב.
או שאולי הן דיברו על דייטים ומסיבות. מי יודע ומה זה משנה. לשדר רשת NBC זה כנראה היה מאוד חשוב והוא היה חייב לומר כי "הן היו יכולות באותה מידה סתם להסתובב בקניון". ברור, הרי ידוע שמתעמלות בגיל הזה מסתובבות בקניון, בזמן שמתעמלים מתאמנים קשה לקראת האולימפיאדה.
מוקדם יותר שלח העיתון "שיקגו טריביון" ציוץ בטוויטר בו כתב על זכייתה של קורי קוגדל־יונרין במדליית ארד בקליעה: "אשתו של שחקן השיקגו ברס זכתה במדליה". ספורטאית אולימפית זוכה במדליה ומגומדת למעמד של "אשתו", כי בוודאי שזה התפקיד המשמעותי שלה בעיר שיקגו.
ובסוף אותו יום קפצה למים השחיינית האמריקאית דיינה וולמר, שהפכה לאמא לפני יותר משנה. כל אזכור שלה - אלופה אולימפית - התחיל ונגמר בעובדה שלפני יותר משנה היא ילדה ו"תהיה האישה הראשונה שזוכה במדליה אחרי לידה". אז מה אם כל מחקר מדעי רציני הפריך מזמן את התיאוריה לפיה נשים אחרי לידה לא יכולות לעשות מה שעשו לפניה - וולמר חזרה מלידה (!), שזה כנראה כמו לחזור מקרע במניסקוס או משהו.
כל שלוש האנקדוטות האלה התרחשו ביום אחד. זה לא חדש, שידורי אולימפיאדה תמיד היו סקסיסטיים, אבל ריו שונה בשני אופנים: המדיה החברתית שקולטת הכל - ולפעמים גם מנפחת בלי הצדקה - וחשוב הרבה יותר: זו אולימפיאדה של נשים. חזקות, בטוחות, מרגישות נוח בתוך העור שלהן, מתעלמות מהרעש מסביב ומספקות, לפחות עד עכשיו, את רוב הרגעים המרגשים. לא במקרה כלי התקשורת באמריקה, שמנוהלים בידי גברים בשנות ה־50 וה־60 לחייהם, פשוט לא יודעים איך לאכול את זה.
כך למשל החליטו ב־NBC להראות את טקס הפתיחה בשידור מוקלט, למרות שהפרש השעות בין ניו־יורק לריו הוא בסך הכל שעה אחת. השיקול היה כמובן מסחרי - אפשר לדחוף יותר פרסומות והרייטינג, כי ברשת הניחו שכך ישיגו אחוז צפייה גבוה יותר בקרב נשים.
לא מכיוון שנשים אוהבות ספורט חלילה, אלא כפי שהסביר ג'ון מילר, סמנכ"ל השיווק של הרשת: "אנשים שצופים באולימפיאדה הם לא בהכרח אוהדי ספורט. עובדה שנשים צופות באולימפיאדה יותר מגברים, והן מתעניינות יותר במסע ופחות בתוצאה". נשים, כאלה עדינות ואמהיות, ולא כל כך רוצות לנצח, ומה שחשוב להן זה התהליך, בלה בלה בלה.
מנקודת הפתיחה הזו אפשר להבין איך שנייה אחרי שקטינקה הוסו פירקה את השיא העולמי ב־400 מטר מעורב אישי, עברה המצלמה מיד לבעל־מאמן־צ’ירלידר ששתה יותר מדי קפה, שיין טוסופ, והשדר מיהר לומר: "הנה האיש שאחראי להופעה שלה".
כן, הנה האיש שאחראי על הפיכת אשתו לשחיינית גדולה, הוא זה ששחה עכשיו את אחד המשחים הקשים ביותר בתחרות וניצח בהפרש של חמש שניות. או קייטי לדקי, שלדעת פרשנים "שוחה כמו גבר", והיא "מייקל פלפס של הנשים". אה, לא. היא שוחה כמו קייטי לדקי והיא קייטי לדקי של השחייה.
וסימון ביילס היא לא "מייקל ג’ורדן של ההתעמלות", כפי שכינה אותה המגזין "פיפל", שזו אפילו לא איזו הברקה מקורית. וכשהיא עפה באוויר זה לא אומר שהיא "אולי אפילו קופצת יותר גבוה מכמה גברים", כפי שאמר עוד שדר של NBC, כאילו אנחנו חייבים השוואה גברית כדי להבין את הכישרון של ביילס.
הכוח הנשי בעלייה
מחקר שנערך באוניברסיטת קיימברידג’ בבריטניה בחן 160 מיליון מילים מעשרות שנים של עיתונים, מאמרים וציוצי טוויטר, ומצא כי ספורטאיות מאוזכרות בהקשר של גילן, מצבן המשפחתי או המראה ביחס של פי 3 מגברים. זה לא מפתיע.
העניין הוא ששידורי אולימפיאדה הם תכנית טלוויזיה נדירה שבאופן כללי דווקא כן חוגגת עוצמה נשית. רוב ההערות האלה באות מאנשים שעליונות גברית היא משהו שמוטמע בהם מהיום שנולדו ונשמעים בעיקר מופתעים מכך שהמיידלעך עושות כאלה דברים.
אז ברור שכאשר רוכבת האופניים ההולנדית אנמיק ואן פלוטן, שנפצעה בתחרות, שלחה ציוץ עצוב מבית החולים, נמצא הגבר שענה לה: "שיעור ראשון ברכיבה על אופניים: לשמור עליהם יציבים בכל מהירות”. מה אתה אומר.
זה היה בלתי נמנע שאולימפיאדת ריו תעמיד נשים במרכז, בדרך זו או אחרת. אפילו טקס הפתיחה הבטיח מראש להיות "הכי סקסי בהיסטוריה, כי הרי בברזיל חוגגים את הגוף הנשי יותר מבכל מקום בעולם". זה נחמד, אבל בברזיל גם נאנסת אישה כל 11 דקות, וגברים בעולם כולו מתקשים להתמודד עם המציאות החדשה בה נשים תופסות יותר ויותר נפח במשרדים פינתיים, בעולם הפרסום, בעמדות השפעה, במועמדות לנשיאות ארה”ב.
סקסיזם, מיזוגניה וסתם שנאה של כל מי שאינו גבר לבן וסטרייט הם דברים שאולי לא ייעלמו לגמרי אף פעם, אבל גם אין להם סיכוי לנצח. שיקום גיבור המקלדת שיש לו את האומץ לקפוץ למים עם קייטי לדקי. רגע, רגע, לאן אתם הולכים?
לפנייה לכתב/ת 
