"אני רוצה שיתייחסו למשחק נטו, ולא למשקל"
הוא מוכשר בטירוף, המבקרים מתים עליו, בגיל 25 הוא כבר מגלם את המלט בתיאטרון הבימה, ויש גם את הדבר הקטן הזה שאי־אפשר להתעלם ממנו: המשקל שלו. בן יוסיפוביץ' מקווה שהרגע הזה, שבו יתייחסו רק ליכולות המשחק שלו, יגיע בקרוב
בן יוסיפוביץ' לא חשב שמאור זגורי יבחר דווקא בו לגלם את "המלט". ההמלטים שנראו עד היום על הבמות בארץ היו בעיקר דקיקי גזרה, שדופים, שונים כל כך מיוסיפוביץ' בעל מבנה הגוף המלא והעגלגל. אבל זגורי חשב אחרת, הימר על יוסיפוביץ' שמככב עכשיו עם ההצגה בתיאטרון הבימה, ולפחות לפי המבקרים הצליח בגדול. "היה לי בראש שאת המלט צריך לגלם שחקן רזה, מהורהר וחתיכי, מין דוגמן, בטח לא מישהו שעבר כבר מזמן את המאה קילו", אומר יוסיפוביץ'. "אבל מאור ניפץ לי לשמחתי את הסטיגמה הזאת".
איך הוא עשה את זה?
"הוא רצה שאוציא מעצמי כל מיני דברים שסגרתי בתוכי. זה לא רק עניין המשקל, אלא גם משהו שקשור להעזה, להרגיש חופשי. אני מניח שהעובדה שסגרתי את הדברים האלה קשורה לבסדריות הזאת שמלווה אותי, לעובדה שהייתי ילד גדול מימדים ורציתי להיות בסדר עם כולם. בדיוק כמו הילדים השמנים שרוצים רק להצחיק את כולם. בהתחלה היה לי מאוד קשה לעשות את מה שמאור רצה, אבל היום קשה לי לראות את המלט אחרת".
בעבר עשיתי שלל דיאטות. מעולם לא הייתי רזה מאוד, אבל היו תקופות שהורדתי משמעותית, אפילו עשרים ומשהו קילו, וחזרתי לסורי. מה לעשות, אני אוהב לאכול. אני באמת שלם עם איך שאני נראה".
המבקרים מאוד אהבו את המשחק שלך – מה שמוכיח שמאור צדק בגדול.
"הדבר הראשון שאנשים אומרים אחרי שהם יוצאים מההצגה הוא 'יש את השמן הזה שעושה תפקיד נהדר'", הוא אומר, ומחייך את חיוך הילד הטוב שלא עוזב אותו לרגע. "יותר קל להם לכנות אותי ככה, בטח כשאני לא מוכר, וזה בסדר גמור מבחינתי. חלק מהתגובות והביקורות שאני מקבל אומרות, 'למרות שהוא גדול, הוא טוב'. כל מיני התניות. הייתי רוצה שיתייחסו רק למשחק ולכישרון שלי נטו, לא למשקל, אבל האמת היא שאני באמת שמן, ואני יכול להבין אותם. אני מאמין שמתישהו זה ישתנה".
מה התגובה הכי מצחיקה שבה נתקלת?
"אנשים אומרים לי, 'אתה רץ בהצגה. לא האמנו שאתה יכול לרוץ ככה'".
מאור זגורי האמין ביוסיפוביץ' מהרגע הראשון. "כשניגשתי לביים את הכיתה של בן בסמינר הקיבוצים, לא באתי עם החלטה מראש שהוא ישחק את המלט. הייתה לי רק תחושה כזאת", אומר זגורי. "כל הבנים בכיתה נבחנו לתפקיד, ובן פשוט היה הכי טוב והכי מתאים. לכן ההצגה גם נבנתה סביבו. היו לו חיבור רגשי, פרשנות אינטלקטואלית נהדרת לטקסט, וירטואוזיות ואינטואיציות חזקות".
בכל זאת, לא מדובר בליהוק שגרתי.
"מי שאמר שהמלט לא נראה ככה, נשען על דברים שראה בעבר ורוצה להעתיק אותם להיום. זה אחד החולאים הגדולים של התיאטרון בארץ — הקיבעון הנוראי הזה. יש גם רמזים במחזה שמעידים על זה שהמלט היה גדול ממדים. בעיניי בן יפה תואר. מעבר ליופי הפנימי שלו והנפש הרגישה כל כך שלו, יש לו גם נוכחות מדהימה ויוצאת דופן. היופי שלו הוא האופן שבו הוא מתייחס לנפש, לגוף ולכישרון שלו כמקשה אחת, ולא כמשהו שצריך לתקן. זאת השלמות בעיניי. בן הוא אחד השחקנים הכישרוניים שהכרתי, והוא גם חרוץ בנוסף לכל. התשוקה שלי היא לעבוד איתו שוב בעתיד. אין תפקיד בעיניי שהוא לא יכול לגלם".
"המלט" כבר מזמן עזבה את גבולות סמינר הקיבוצים ומועלית בימים אלה בהצלחה גדולה בתיאטרון הבימה. יוסיפוביץ' נחשב לאחת ההבטחות הגדולות של התיאטרון הלאומי, ומשחק שם בנוסף להמלט, בלא פחות מארבע הצגות נוספות, הישג יוצא דופן לשחקן שסיים ממש לא מזמן את לימודיו.
הרגע המכונן בקריירה של יוסיפוביץ' היה בתיכון לאמנויות תלמה ילין, כשגילם תפקיד ראשי במחזמר "קברט". "חשבתי לעצמי, איך אני הופך את הדפקט שלי לאפקט", הוא מספר, "ואז הבמאי ארתור קוגן שהגיע לראות חזרה, אמר לי, 'לך עם זה עד הסוף. קח את הגודל שלך ותעוף איתו כמה שיותר גבוה, הכי גבוה שאפשר. תחגוג עם זה'. אני גם אוהב מאוד לזוז, אז חגגתי ונהניתי כמו שלא נהניתי עד אז על הבמה".
יוסיפוביץ', 25, נולד ברחובות. אביו, מישה, היה מגדולי שחקני הכדוריד בארץ. "אני הבן הקטן. ההורים שלי אומרים, 'זה הילד הקטן שלנו, ואז מתקנים את עצמם, 'הוא בעצם לא כל כך קטן'", הוא צוחק. "אהבתי לשחק מאז שאני זוכר את עצמי. אני הסיפור הרגיל של הילד שעושה הצגות בסלון ומכריח את כולם להישאר לראות אותן".
עוד כילד, בבימת הנוער ברחובות, יוסיפוביץ' נחשב לכישרון גדול. רק לא בעיניו. "לא ממש האמנתי בעצמי", הוא אומר. "כל הזמן אמרתי להורים שלי, 'זהו, ייגמר התיכון, ואז אני אצטרך לחפש תואר ללכת ללמוד אותו. אני לא כזה שחקן מוכשר. אבל המשחק פשוט היה חזק ממני. לא יכולתי בלעדיו. גם בצבא, כשהייתי מאבחן פסיכוטכני ואחר כך קצין, התעסקתי גם במשחק".
אבא שלך לא רצה שתהיה שחקן כדוריד כמוהו?
"גם את זה ניסיתי, וזה פשוט לא הלך. מצחיק אותי אפילו לחשוב על זה. אני וכדוריד? למזלי, אח שלי יניב שיחק כדוריד, ובהצלחה גדולה. ההורים שלי תומכים בי מאוד בדרך שבחרתי".
לסמינר הקיבוצים יוסיפוביץ' הגיע בזכות איציק ויינגרטן, מנהל בית הספר למשחק ובזכות השחקן אבישי מרידור, חברו הטוב ביותר. בסמינר הוא סומן מיד כאחד הכישרונות הבולטים. "הלכתי להיבחן לעוד בתי ספר, אבל באודישן הראשון עם איציק היה ברור לי שאני רוצה ללמוד שם. ידעתי שאלו הולכות להיות שלוש שנים של עומס גדול ולימודים תחת זכוכית מגדלת, ורציתי שמי שיוביל אותי יהיה בנאדם שאני יכול לשים את כל הלב שלי אצלו, והוא יידע לשמור עליו. ואיציק כזה. באודישנים נפגשתי עם אבישי, וידעתי שזה המקום שלי. עשינו תרגיל יחד, ומאותו רגע הבנו שלא משנה לאיזה בית הספר נלך, אנחנו רוצים להיות ביחד. הוא בנאדם וחבר מדהים ושחקן נפלא".
"בפעם הראשונה שראיתי אותו רוקד, פשוט נדהמתי מהקלות שהוא מתנועע", אומר מרידור. "זו הייתה התאהבות ממבט ראשון. ואני חושב שזה מה שקורה בדרך כלל לקהל שפוגש אותו בפעם הראשונה".
הוא בקושי שנה בהבימה, וכבר משחק בארבע הצגות נוספות מלבד "המלט" — ב"לבד בברלין", "קוריולנוס", "ז'קו" ו"אהבתי הראשונה", שגם היא נולדה בסמינר — הספק מכובד לשחקן כל כך טרי. העבודה עם אילן רונן, שביים את "לבד בברלין", הייתה בשבילו שיעור חשוב. "הלהט והיצירתיות שבהם הוא עובד פשוט מעוררי השראה. כיף לראות שאחרי דרך כל כך ארוכה מפוארת, הוא עדיין מתעקש ומצליח לעניין את עצמו ואותנו. אני כולה שנה בהבימה, אבל מאוד נהנה שם. אני מרגיש שם בבית, והלוואי שימשיכו לתת לי עוד הרבה תפקידים. החיבוק הגדול שאני מקבל בהבימה הוא לא מובן מאליו, בטח לא לשחקן טרי כמוני".
לצד העבודה בהבימה, יוסיפוביץ' מביים גם בבימת הנוער ברחובות, בה פגש את חברתו לחיים יעל עמרם. "זה המקום שבו אני מרגיש שאני באמת יוצר", הוא אומר. "יש לחבר'ה שם כל כך הרבה חופש לחפש דברים בלהמריא, וזה מזכיר לי למה בחרתי דווקא בתיאטרון".
החברה שלך לא לוחצת עליך לרזות קצת?
"שנינו אוהבים לאכול, ושנינו רוצים להקפיד יותר על דיאטות. בינתיים זה לא הולך. בעברי עשיתי שלל דיאטות. לפעמים זה הלך יותר ולפעמים פחות. מעולם לא הייתי רזה מאוד, אבל היו תקופות שהורדתי משמעותית, אפילו עשרים ומשהו קילו, וחזרתי לסורי. מה לעשות, אני אוהב לאכול. אני באמת שלם עם איך שאני נראה".
אחרי שהגשמת חלום וזכית לגלם את המלט, מה אתה עוד חולם לשחק?
"החלום שלי, מאז שהייתי ילד, הוא לעשות את ז'אן ולז'אן ב'עלובי החיים'. עושים את זה עכשיו בהבימה, אז אולי בעוד כמה שנים טובות יגיע גם תורי. אני לא ממהר. בינתיים אני מאוד מאושר ומקווה שיתייחסו אליי כשחקן נטו. בז'אן ולז'אן יש הכל — פראיות, שקט ועצבות וסיפור נהדר. פעם ראיתי בברודוויי את 'מלך האריות'. איך שזה התחיל, התחלתי לבכות מרוב התרגשות. הלוואי שאני אהיה בברודוויי ואשחק גם בקולנוע ובטלוויזיה, אבל נהדר לי גם עכשיו".
לפנייה לכתב/ת 
