מפקדים, למדו את החיילים שלכם לאהוב
דווקא במצבי איום וסכנת חיים מתעורר בבני אדם כוח אדיר, שגורם להם לחרף את נפשם למען מי שהם אוהבים. למפקדים אני מציע: אל תגבירו שנאה וזעם, הם מספיק חזקים ובמינונים גבוהים הם מזיקים. כדי להיות גיבורים צריך ללמוד את ההיפך
מה גורם לאנשים "רגילים" להפוך לגיבורים ברגע האמת? להתגבר על עצמם ועל הפחד שבתוכם, לסכן את חייהם, ולעשות את הדבר הנכון והראוי? איך אפשר לחנך ילדים לגדול ולהיות גיבורים? פרופ' פיליפ זימברדו, פסיכולוג עטור פרסים מאוניברסיטת סטנפורד, הקדיש את השנים האחרונות של חייו המקצועיים לחיפוש אחרי התשובות לשאלות האלה.
זימברדו זכה לפרסום עולמי כבר בצעירותו, בגלל "ניסוי הכלא" שלו – אחד הניסויים הנוראים והמפורסמים ביותר שנערכו אי פעם בפסיכולוגיה חברתית. בזמן חופשת הקיץ של שנת 1971 הצליח זימברדו לגרום לקבוצת סטודנטים רגילים לגמרי באוניברסיטת סטנפורד להתעלל, להשפיל, ולהתנהג באכזריות ובאלימות קיצונית כלפי קבוצה של חברים ללימודים, שלא נבדלו מהם במאומה. הוא עשה זאת פשוט על ידי כך שהפך אותם ל"סוהרים" שלהם לכמה ימים, וצייד אותם במדים, באלות ובמשקפי שמש שהסתירו את עיניהם.
הנקודה החשובה בניסוי של זימברדו הייתה שהוא לא אמר לסטודנטים לעשות את הדברים הנוראים האלה לחבריהם, וגם לא נתן להם רשות לעשות אותם. זה פשוט "קרה לבד". כשמכניסים בני אדם למצבים שבהם יש להם כוח על בני אדם אחרים, ונותנים להם הוראות כלליות ולכאורה תמימות, ההמשך צפוי וידוע מראש. העובדה הזאת מאפשרת לפוליטיקאים אצלנו לרחוץ בניקיון כפיהם בכל פעם שחייל צה"ל עושה מעשה שלא ייעשה, לגלגל את עיניהם כלפי מעלה, ולגלגל את הכדור בחזרה לצבא, כפי שהם עושים שוב ושוב.
סיפרתי לקציני חטיבת כפיר, שהקשיבו להרצאה שלי במסגרת יום העיון "נורמות וערכים בלחימה", על ניסוי הכלא של זימברדו. לא חלקתי איתם את המחשבה שייתכן שהחיפוש של זימברדו אחרי שורשי הגבורה הוא אולי, בין השאר, גם ניסיון לכפר על מה שגילה הניסוי שלו – עד כמה קל ופשוט לגרום לאנשים טובים ונורמטיביים לשנוא אנשים אחרים, ואף להתעלל בהם. כך או כך, לשאלה הנצחית "מה הופך אדם לגיבור?" יש לדעתי תשובה של מילה אחת: אהבה.
עד השנים האחרונות היה מקובל לחשוב שלבני אדם, כמו לכל היונקים, יש שלוש תגובות מולדות, אינסטינקטיביות, למצבי סכנה ואיום: להילחם, לברוח או לקפוא (fight, flight or freeze). שלוש התגובות האלה נחקרו היטב, הן מן הצד הפסיכולוגי והן מן הצד הביולוגי שלהן, והיום ידוע לא מעט על המערכות המוחיות שגורמות להן.
כוח אדיר שגורם לחרף נפש
אבל בשנים האחרונות למדנו שקיימת גם תגובה רביעית, אינסטינקטיבית אף היא, למצבי סכנה: להיחלץ לעזרת מי שזקוק לעזרה אפילו יותר ממך. דווקא תחת איום, דווקא כאשר נשקפת סכנה לחייהם, מתעורר בבני אדם וביונקים אחרים כוח אדיר, שעשוי לגרום להם לחרף את נפשם למען מי או מה שהם אוהבים. בשנים האחרונות אנו צועדים את הצעדים הראשונים בדרך להבנת הבסיס המוחי לתופעה המופלאה הזאת.
זהו הכוח הנותן שיניים לאהבה האימהית, ההירואית, הקיימת בכל היונקים: אימא חתולה שמשקלה שני קילו עשויה לחרף את נפשה ולהתנפל על אדם שמשקלו 80 קילו המתקרב אל הגורים שלה, ולשרוט אותו עד זוב דם. ראו הוזהרתם. וזה קיים לא רק אצל אימהות אלא גם אצל חיילים: כאשר חייל מוצא את עצמו תחת אש יעילה בתוך סימטה במחנה פליטים בעזה, הוא עשוי לא להסתער, לא לברוח, וגם לא לקפוא במקומו, המום וחסר אונים. במקום כל אלה הוא עשוי לקום מאחורי גל ההריסות שנותן לו מחסה, לחרף את נפשו ולרוץ לאמצע הסמטה על מנת לגרור את חברו, שנותר שם פצוע וגלוי לאויב, אל מקום מבטחים.
עיון חטוף בסיפוריהם של מקבלי הצל"שים במלחמות ישראל ילמד שרבים מביניהם לא קיבלו את העיטור בגלל הסתערות חסרת פחד על האויב, אלא בגלל משהו אחר – היחלצות לעזרת חברים לכודים, פצועים, מוקפים או חטופים. זהו חלק חשוב מאוד ממה שגורם ללוחמים לסכן ולפעמים גם לאבד את חייהם בקרב. כאשר מפקד צועק "אחרי!" ומסתער, חלק ממה שמעודד את החייל שלו לזנק בעקבותיו הוא רגשות כמעט-אימהיים של דאגה וחמלה, לו ולחבריו האחרים שרצים יחד איתו אל תוך האש.
בניגוד לבעלי חיים אחרים, לבני אדם יש יכולת לאהוב, ממש לאהוב, לא רק את בני מינם ואת קרובי הדם שלהם, אלא גם רעיון מופשט. והיכולת הזאת עשויה לגרום להם למסור את נפשם על מזבח רעיון שהם אוהבים ומאמינים בו. זהו ה"ייהרג ובל יעבור" היהודי, זהו המקום שבו האמונה הדתית עשויה לתת ללוחמים כוח וגם אומץ לחרף את נפשם תחת אש.
גם האמונה בצדקת המטרה ובצדקת הדרך, הרצון להגן על הבית והמשפחה שנותרו מאחור, הלחץ החברתי להיות כמו כולם, ואפילו רגש הבושה מפני "מה שיגידו עלי החברים אם לא אתנהג עכשיו כמו גבר" יכולים להיות גורמים רבי השפעה על אומץ לבו של הלוחם בקרב. אבל בסופו של דבר הגורם העילאי לאומץ לב ולהקרבה עצמית הוא אחד ורק אחד: אהבה.
הביטוי האולטימטיבי לאהבת ה' ולזהות היהודית בכל הדורות היה ונשאר קריאת שמע, שבה נאמר (דברים ו', ה') "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". המשנה (ברכות ט', ה') מפרשת, על פי שיטתו של ר' עקיבא: "ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". כלומר, המבחן העילאי לאהבה הוא הנכונות להקריב את עצמך למען מה או מי שאתה אוהב.
וזה מחזיר אותי אל ההרצאה שנתתי לקציני חטיבת כפיר לפני שבוע וחצי. הנושא שעליו התבקשתי לדבר איתם היה הגורמים הנפשיים שיעזרו ללוחם להתנהג באומץ לב בתנאי קרב. ניסיתי לשכנע את הקצינים שלא ללכת בדרכם של פוליטיקאים רבים אצלנו, המנסים ומצליחים לגרוף הון פוליטי על ידי ליבוי שנאה. זה קל, אבל זה רע. אמרתי להם שאפשר לגרום לחיילים להתנהג באומץ, ולהגביר את אחוות הלוחמים, בשתי דרכים עיקריות: שנאה ואהבה. אנא, אל תגבירו את השנאה והזעם, אמרתי להם. הם מספיק חזקים גם ככה. במינונים גבוהים הם מזיקים לנו, והופכים אותנו לא רק לבני אדם פחות טובים, אלא גם ללוחמים פחות טובים. למדו את החיילים שלכם לאהוב. חזקו את האהבה והרעות. בסופו של יום, האהבה מנצחת.
השנאה מעוורת, מעוותת ומשחיתה. השנאה היא אם כל חטאת. השנאה גורמת לאנשים טובים לעשות מעשי זוועה. כדי להרוג אויב בקרב, לא צריך לשנוא אותו. כדי להרוג אויב בקרב צריך רק לדעת שאין ברירה אחרת. וברגע שיש ברירה – לא הורגים. כדי להיות גיבור צריך לאהוב. זה הכול. ואם רק הייתי יכול, הייתי צורב את ההבנה הזאת עמוק עמוק אל תוך לבם של כל חיילי צה"ל, עכשיו ובעתיד.
לפנייה לכתב/ת 
