הבריכה ברחה מאיתנו / טור

משה גרטל בפוסט שלו בפייסבוק צודק, ואליסף דעואל, שכתב כאן לפני, גם כן צודק: נבחרת השחייה שלנו נכשלה בריו בגדול. כל כך חבל שאחד מהדורות הטובים של השחייה הישראלית שאת הצלחותיו אנחנו רואים מאז בייג'ינג 2008, סיים את חלקו בצורה הזו, עם עלייה אחת בודדת, מהמקום ה-16 של יעקב טומרקין לחצי הגמר.

מאז בייג'ינג, ההופעה האולימפית הראשונה של בכירי הדור הנוכחי, ידענו תמיד מה נקבל מהשחיינים: כמה חצאי גמרים ואולי גמר באולימפיאדות ובאליפויות העולם. שיאים ישראלים ואישיים היו דבר כמעט סטנדרטי. הנבחרות שלנו עמדן בתקן עד ריו.

הוא דווקא כן יכול להמשיך לעוד אולימפיאדה. יעקב טומרקין(צילום: אורן אהרוני)

מבין השחיינים הבכירים, למעט יעקב טומרקין שנוכח גילו הצעיר יוכל להשתתף בעוד קמפיין דומה, הדור הזה אמר בריו שלום לאולימפיאדות, אלא אם מישהו יפתיע אותנו. גל נבו, אחד מגדולי שחייני ישראל לדורותיה, אפילו לא דגדג את הגמר ב-400 מעורב-אישי, מותג האיכות שלו בעבר, ולא העפיל לחצי גם במחצית המרחק. הוא הבין שמרחבי השיפור שלו נתקלים במחסום בלתי עביר. עמית עברי שנראתה בשלה, הייתה רחוקה ממימוש התקוות וכשלה. חברים נוספים ב"מעצמת הגב" המפורסמת לטובה שלנו גיא ברנע, יונתן קופלב ודוד גמבורג, לא קבעו את הקריטריון לריו.

יש בכישלון הזה חלק למאמן הלאומי ליאוניד קאופמן, שהוביל את הנבחרת בפעם השביעית ברציפות מאז ברצלונה 1992, כראש המערכת. הוא היה חייב לאתר מראש את הבעיה. לא נשכח שאותו קאופמן היה אחראי גם לשני ההישגים הגדולים ביותר של השחייה הישראלית, שתי ההגעות הבודדות לגמרים אולימפיים במשחים אישיים: איתן אורבך בסידני 2000 וטומרקין בלונדון לפני 4 שנים

דומה שעל קאופמן עצמו, שאין עוררין לגבי הידע שלו, לשקול פורמט עבודה חלופי. להתרכז במספר קטן של שחיינים ולאפשר למאמן חדש לעשות את העבודה. גם פורמט חיובי אחר יתקבל בברכה. לא צריך להיפרד מקאופמן שזכויותיו ידועות וכוחו עדיין במותניו, במקום זאת אפשר להשתמש בו באופן שונה.

לא מדגדג את הישגי העבר. גל נבו(צילום: אורן אהרוני)

הבריכה העולמית ברחה מאיתנו. תוסיפו כאמור את העובדה שאף לא אחד, בשונה ממקרים קודמים, הצליח לשפר את שיאו האישי או הישראלי. התרגום הפשוט של "ההישגים" בריו הוא: אף לא אחד מהשחיינים הגיע בשיא היכולת. כישלון משותף לשחיינים ולמאמנם.

הדור שסיים את דרכו היה הדור המוכשר השני בשחייה שלנו. זאת, לאחר שדור קודם עם איתן אורבך, מיקי חליקה, יואב גת ו-ורד בורוכובסקי, העלה את המוניטין של ישראל בשנות ה-90' עד לאולימפיאדת סידני 2000 וקצת לאחריה. למעשה, בריו זו הייתה ההופעה הגרועה הראשונה מאז ההופעה המביכה באתונה 2004, עם שתי שחייניות בלבד בכושר בינוני-מינוס, בורכובסקי ואניה גוסטמלסקי. החל מבייג'ינג 2008 עם מגוון שחיינים טובים ובהם שחיין החתירה נמרוד שפירא בר-אור, ובלונדון שם דרך כוכבו של יעקב טומרקין, השחיינים מימשו את התקוות שתלו בהם.

עדיין לא ברור לאן מועדות פניהם של נבו ועברי, האם ימשיכו לשחות וינסו למצוא נוסחה לעוד שביב של שיפור, אבל נראה כי הגורמים המקצועיים באיגוד השחייה יצטרכו למצוא את הדור הבא. לא בטוח שזה יהיה קל, אבל אין ברירות אחרות.

אורבך וטומרקין הוכיחו כי ישראלים יכולים להגיע גם לגמרים. הם עשו, כל אחד באולימפיאדה אחרת, את הצעד הראשון. נבו עשה זאת באליפות העולם ב-2009. הגיע הזמן שנמצא את השחיין הישראלי הראשון שמדליה תהיה ריאלית עבורו. באתלטיקה, אסתר רוט-שחמורוב הייתה מסוגלת לזכות במדליה אולימפית אלמלא הייתה מתחרה מול מסוממות, בשחייה עדיין לא קם הספורטאי הזה.

קאופמן. יש לו חלק בכישלון(צילום: אורן אהרוני)

אם קזחסטן הצליחה להגיע לראש הפודיום בריו, מדוע אחת לכמה עשרות שנים אי-אפשר למצוא ולו ישראלי שיתקרב למדליה אולימפית? הרי הגנים היהודיים הוציאו כבר מדליסטים מדהימים שעשו זאת עבור ארה"ב כמארק ספיץ, לני קרייזלברג וג'ייסון לייזאק.

ההופעה בריו היא בהחלט סיבה לחשבון נפש מקצועי מעמיק, במטרה למצוא את הנוסחה לצאת מהכישלון חזקים יותר.