שמחה וששון: סוף השבוע החלומי של אורי ששון
זה החל במפגש טעון פוליטית מול היריב המצרי, המשיך בקרבות מדהימים מול ענקים והסתיים במדליית ארד שנייה למשלחת הישראלית וחגיגות ארוכות אל תוך הלילה. על 36 השעות החשובות בחייו של הג'ודוקא שגרם למדינה שלמה (שוב) לחייך
"אני רוצה להגיד לאמא ואבא שאני אוהב אותם, זה בשביל כל המשפחה שלי. יש לכם חלק מפיסת המדליה הזו", שניות לאחר שזכה במדליית הארד וכשהדמעות חונקות את גרונו, אורי ששון התקשה לתאר את התחושות והרגשות שלו והמשיך: "לפעמים צריך להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלך.הצלחתי להתמודד עם זה. בגלל זה זכיתי בארד".
אורי ששון לא בחור קטן, וזה בלשון המעטה. מעט יותר מ-120 ק"ג בגוף המתנשא לגובה של 193 סנטימטרים - קשה לחשוב על משהו שיכול להפחיד אדם בגודל שלו, אבל ששון הוא לא אדם רגיל, את זה אפשר לראות כבר במבט ראשון. החזות המאיימת שלו מסתירה אדם רגיש, מופנם ואמוציונלי שעבד קשה כל חייו על מנת להגיע לרגע הזה - קרב על מדליה.
ששון עמד באתגר בגבורה ואחרי יום הרואי במהלכו ניצח בארבעה קרבות הוא עשה את זה. זו הייתה המדליה האולימפית התשיעית של ישראל והשנייה בריו אחרי שירדן ג'רבי זכתה גם כן במדליית ארד והחמישית המגיעה מענף הג'ודו שהפך לחממה למדליות אולימפיות עבור ישראל.
הוא היה חד מהפתיחה ובמהלך יום הקרבות אפילו נתן פייט רציני בחצי הגמר והפסיד רק בשנייה האחרונה לג'ודוקא הטוב בעולם, טדי רינר שזכה בסופו של דבר בזהב אולימפי שני ברציפות. ששון הוכיח שהוא ווינר גדול, זכה במדליה כבר בהופעה הראשונה שלו במשחקים האולימפיים, ולמרות ההפסד הדרמטי בחצי הגמר, אסף את עצמו והגיע חד ומרוכז לקרב על הארד.
הקרב על מדליית הארד היה שקול, אבל עונש אחד יותר שספג יריבו אלכס גרסיה מנדוסה הקובני העניק לששון את הניצחון היקר. עם סיום הקרב פרץ ששון בבכי, העניק חיבוק חם לאורן סמדג'ה, מאמן הנבחרת, ומיד חגג עם החברים שתמכו בו מהיציע וקראו קריאות "אל אל ישראל" רמות.
כשהוא כבר עם המדליה על הצוואר אמר ששון: "זה מסמל את החיים שלי, את הדרך שעברתי גם כבנאדם וגם כספורטאי. אני בטוח שההישג הזה ייקח אותי קדימה וכל הישג שארצה אדע להשיג אותו. ההצלחה היא שילוב של כמה דברים - גם המשפחה הנכונה והאנשים הנכונים שיתמכו בך, שתהיה מוכשר, שתעבוד קשה ותהיה לוחם".
וששון נלחם כמו שאף אחד לא נלחם. הוא הטיל ענקים ששוקלים הרבה מעל 100 קילוגרמים ולא התרגש גם כשנפגש מול רינר האיום וכמאמר הקלישאה, הסתכל לו בלבן של העיניים (והחלוק). עוד לפני יום הקרבות, פרשה פוליטית ריחפה מעל הדרך של ששון למדליה. כבר בסיבוב הראשון פגש הישראלי את
איסלאם אל-שהבי המצרי שהיו ספקות לגבי הופעתו לקרב. אל-שהבי אכן הופיע, אך לאחר שהפסיד באיפון, ניגש אליו ששון כדי ללחוץ את ידו כנהוג בענף, אך הוא סירב וברגע אחד שריקות בוז רמות מילאו את אולם הג'ודו. ומיד השריקות התחלפו בקריאות "אל אל ישראל".
ששון יצא גדול (תרתי משמע) גם לאחר יום הקרבות והתייחס לתקרית כשאמר: "חונכתי לכבד את האנשים שעומדים מולי, לא משנה מי. פשוט הלכתי והושטתי לו יד אבל הוא לא זרם עם זה".
גם מספר שעות לאחר הזכייה, היה נראה שהבחור הגדול טרם התרגל למעמדו החדש - מדליסט אולימפי: "אני עדיין לא מעכל את זה, אני המום. אני שמח שהדרך שלי היא זו שניצחה בסופו של דבר. אני מרגיש את האהבה הגדולה מאז שזכיתי ולשמחתי גם הטובים מנצחים בסופו של דבר. עשינו דבר ענק. ישראל היא אימפריית ג'ודו".
כמובן שעם צאת השבת, החלו הברכות לזרום ונשיא המדינה, רובי ריבלין היה ראשון המברכים כשאמר לג'ודוקא: "אורי הירושלמי, אלוף שלי, שילבת שני דברים כל כך חשובים - את היכולת והרצון שלך. רצית ויכולת, וכולנו גאים בך. כולנו באמת גאים בך. הבאת למדינה כבוד בצורה הכל כך ברורה והג'נטלמנית - ללכת וללחוץ את ידו של היריב המצרי הייתה דבר שכל הארץ וכל מצרים מדברת עליו - גם כאן ניצחת".
גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו שוחח עם ששון: "אנשים שראו אותך מרחבי העולם ראו לא רק ספורטאי גדול, אלא גם את הפנים האמיתיות של ישראל. פנים יפות וגאות של מדינה חזקה ושוחרת שלום. אני שולח לך חיבוק חם מישראל ממני ויש לי רק בקשה קטנה ממך: חבק חזרה בעדינות".
לפנייה לכתב/ת 
