מעופפת כפרפר, נוחתת בשלמות: תופעת ביילס
עם 145 סנטימטר על 47 ק"ג, סימון ביילס לא דומה לשום דבר שראינו בהיסטוריה. בגיל 19 יש כבר תרגילים על שמה, שאף אחת אחרת לא תעז לנסות. מסיפור חייה אפשר ללמוד איך הפכה לתופעת התעמלות חד-פעמית, ובהמשך השבוע תנסה להשלים 5 מדליות זהב באולימפיאדה
רון ונלי ביילס אימצו את סימון הקטנה בערב חג המולד 2002. היא הייתה בת חמש ובחייה הקצרים הספיקה לגור בשלושה בתים שונים, כולל חודשים ספורים עם האם שהביאה אותה לעולם. בערב שלאחר חתימת מסמכי האימוץ, עלתה סימון לחדר החדש שלה בקומה השנייה בבית של סבא וסבתא, שהפכו עכשיו לאבא ואמא, נעצרה, הסתובבה ושאלה את נלי, "אני יכולה עכשיו לקרוא לך אימא?" "אמרתי לה, ‘בוודאי שאת יכולה, מותק'", נזכרה נלי השבוע, "זה היה יום גדול מאוד. לא התחרטנו על כך לרגע".
14 שנה עברו מאז, ב-13 מהן עמדה ההתעמלות במרכז החיים של סימון ביילס והוריה המאמצים. 13 שנה שבהן השקיעו רון ונלי את כל מה שיש להם בילדה הזו. לימדו אותה בבית, הסיעו אותה לאימונים, עברו איתה שמחה ותסכולים ודרמה משפחתית מסובכת. לא פלא שיום לפני התחרות הראשונה של ביילס בריו, נלי התפרקה ובכתה. לא מחשש שהבת שלה לא תנצח, אלא מחשש איך תגיב אם לא תנצח. היא ניסתה להרגיע את סימון, אף שלא הצליחה להרגיע את עצמה, עד שסימון עצרה אותה ואמרה, "אימא, אני מוכנה". והלכה לשנות את העולם.
ההזדמנות האחרונה
הדבר הראשון שגורם לצופה להישאר פעור פה כשהוא רואה את סימון ביילס הוא הגובה שאליו היא מגיעה בניתור. איך יכול בן אנוש בגובה 1.45 ובמשקל 47 קילוגרם, לאצור בתוכו כוח מתפרץ שכזה ולעוף לגבהים כאלה. זו שאלה שגם המומחים הגדולים ביותר מתקשים לענות עליה. אמנם כל פיזיולוג מתחיל שזכה בשבוע שעבר לכמה דקות בטלוויזיה, ניסה במהלכן להסביר מה בדיוק קורה שם בשרירים של הנערה בת ה־19, אבל השורה התחתונה היא שאף אחד לא ראה תופעה פיזית כזו.
דבר נוסף שענף התעמלות הנשים ראה מעט מאוד עד היום הוא מתעמלת שנראית כמי שבאמת נהנית ממה שהיא עושה. ביילס מחייכת, מקשקשת, זורקת הערות לקהל. היא לא נראית כאילו לא אכלה שבוע או כאילו המאמנים שלה מתעללים בה או כאילו עוד שנייה תתפרק לגמרי. את הלחץ היא מרגישה באימונים, בהכנות, בדרך. אבל ברגע שהזרקורים נדלקים והקהל עוצר נשימה, ביילס נראית כמי שלא מבינה על מה המהומה. היא שולטת בענף כבר מ־2013, אבל העולם הרי מתעניין בהתעמלות רק פעם בארבע שנים, אז עכשיו אנחנו זוכים לגלות את הפלא הזה, שאינו דומה לשום דבר שנראה אי פעם.
ביילס נולדה בקולומבוס, אוהיו, ב־1997 לשאנון, אם חד־הורית שסבלה מהתמכרות קשה לסמים ואלכוהול. היא מעולם לא הכירה את אביה. שאנון לא הייתה מסוגלת בשום אופן לטפל בארבעת הילדים שלה, והם נשלחו לבית אומנה. סימון הייתה בת שלוש, ואחותה, אדריה, בת 14 חודשים, כשהגיעו בפעם הראשונה לביתם של רון, אביה של שאנון, ואשתו נלי. "התקשרו משירותי רווחת הילד ואמרו שהילדות בבית אומנה", סיפר רון, "אמרתי להם, תשלחו אותן מיד הנה". שני הילדים הנוספים של שאנון הגיעו לקרובי משפחה אחרים.
סימון ואדריה היו אצל רון ונלי כמעט שנתיים, לפני שחזרו מטקסס לאוהיו, שם קיבלה שאנון הזדמנות אחרונה משירותי הרווחה. זמן קצר לאחר מכן התקשרה העובדת הסוציאלית לרון ונלי ואמרה להם כי הוחלט סופית שהאם אינה כשירה לגדל את הילדות. לזוג כבר היו שני ילדים גדולים בדרך לקולג' ורון רצה לאמץ רק את אדריה הקטנה, אבל נלי - שאינה אימא של שאנון - התעקשה לקחת את שתיהן, והביילסים הפכו הורים לנכדות. "כשהייתי צעירה יותר חשבתי שכל הילדים בעולם מאומצים", סיפרה פעם סימון, "לא הבנתי למה אנשים עשו מזה כזה ביג דיל. זה נראה לי נורמלי לגמרי".
ביילס מדברת עם אמה הביולוגית בימי הולדת וחגים ופגשה אותה כמה פעמים בעצת נלי, אבל מבחינתה יש לה רק משפחה גרעינית אחת. "אני לפעמים תוהה איך החיים שלי היו נראים אם כל זה לא היה קורה", היא אומרת. "אני רוצה לדעת למה אימא שלי עשתה מה שעשתה, אבל אלה לא שאלות בשבילי כי זה היה אורח החיים שלה עוד לפני שנולדתי. יש לי כל מה שאני צריכה, לא חסר לי כלום, אף פעם לא הרגשתי שאני חייבת לקבל תשובות כדי למלא איזה חוסר".
לעצור את הדמעות
חלק גדול מהבריאות הנפשית הזו שלה הוא בזכות ההתעמלות. הכול התחיל ביום חם במיוחד בטקסס. סימון ביילס הייתה בת שש והתכוננה לצאת עם הכיתה ליום שדה, אבל חום קטלני שינה את התוכניות. במקום זה נלקחו הילדים למועדון התעמלות מקומי. סימון התיישבה בפינה ובמשך כמה שעות לא הזיזה את העיניים. היא תמיד אהבה לקפוץ על הרהיטים בבית, ההורים היו צריכים להסביר לה שוב שוב שהספה והכיסאות הם לא מגרש משחקים. ואז התברר שההתעמלות היא פתרון לא רע.
המאמנת איימי בורמן זוכרת כיצד בשיעור אחד עם מתעמלות גדולות ממנה בכמה שנים, עשתה פתאום ביילס תנועת גוף, בלי שום סיבה, ובורמן חשבה שהיא רואה את אלוהים. "אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'זה לא נורמלי, אני צריכה לשים לב לילדה הזו'", נזכרה ברומן, שמאמנת את ביילס עד היום.
ביילס למדה מהר מאוד מה זה התעמלות. היא הייתה מביטה בבנות גדולות ומיומנות, ומיד מעתיקה אותן בקלות. "יש לה תחושת אוויר שאי־אפשר ללמד", אמרה ברומן. "היא יודעת איפה הגוף שלה נמצא, לא חשוב באיזה גובה היא עפה וכמה סלסלולים היא עושה". ביילס הייתה שאפתנית וחצופה מההתחלה, וגם בוגרת מאוד. היא הבינה מהר מאוד שיש לה יכולות פיזיות מיוחדות, אבל שהיא לא יכולה להיות רק אקרובטית, היא צריכה להיות גם אמנית. היום יש לביילס אלמנטים מיוחדים שהיא המציאה ונקראים על שמה, ואף אחת אפילו לא מנסה לחקות אותה כי מי שתנסה תשבור את הגב בנחיתה.
נקודת המשבר הראשונה שלה הגיעה בגיל 14. היא הייתה לקראת סוף חטיבת הביניים, כבר מתעמלת ברמה לאומית שהייתה צריכה להתאמן 32 שעות בשבוע ולנסוע לתחרויות. היא הייתה חייבת לבחור בין לימודי תיכון בבית או הליכה לתיכון מקומי ולמעשה ויתור על ההתעמלות. היא כמובן התעקשה שהיא יכולה לעשות גם וגם.
אחרי ניסיון כושל לשכנע את בית הספר לאפשר לה גם ללמוד וגם להתחרות, ואחריו שבוע שלם של בכי בלתי פוסק, אמרה לה נלי: נתמוך במה שתחליטי, אבל זו החלטה שלך. עבור הנערה בת ה־14 הבחירה הייתה בין חיים חברתיים לבדידות. "אני לא חושבת שמישהו באמת רוצה ללמוד בבית לבד ארבע שנים", אמרה סימון, וכמובן מיד בחרה ללמוד בבית לבד ארבע שנים.
בורמן הייתה המאמנת המושלמת בשבילה. היא ידעה מתי ללחוץ ומתי להרפות, ובעיקר הייתה מודאגת כי ביילס דרשה מעצמה יותר מדי. לפני תחרויות גדולות היא הייתה בוכה בלי הפסקה. "היו שבועות שבהם אני לא יכולה לזכור יום אחד שלא בכיתי", סיפרה מוקדם יותר השנה, "כל דבר גרם לי לבכות. הייתי חושבת על הכלבים שלי ומתחילה לבכות, מפספסת חצי צעד בתרגיל ומתחילה לבכות".
האיפור הכבד שרואים היום על העיניים שלה התחיל כניסיון להכריח אותה לא לבכות, וגם זה לא עבד. נלי הצליחה, בעדינות - זה לא היה קל - לשכנע אותה לראות פסיכולוג ספורט שיעזור לה להשתלט על השילוב הקטלני של הורמוני גיל ההתבגרות עם ציפיות קיצוניות מעצמה, ולאט־לאט זה עבד. ב־2013 זכתה לראשונה באליפות העולם ומאז היא פשוט לא מפסידה.
כמה חודשים לפני האולימפיאדה, במהלך אליפות ארצות הברית, ביצעה ביילס את תרגיל הקרקע שלה, ולפתע זיהתה ביציע את שון ג'ונסון, שזכתה במדליית זהב בבייג’ינג 2008. היא קרצה לה כאילו לא מדובר בתחרות גדולה, והמשיכה בתרגיל שאף אחד לא ראה שום דבר דומה לו. הקליפ של תרגיל הקרקע לצלילי הסלסה זכה ל־11 מיליון צפיות יוטיוב בתוך כמה ימים, ולפרשנים נגמרו הסופרלטיבים.
ואז היא נסעה לריו, והחיים שלה כבר לעולם לא יהיו אותו דבר. כמו במקרה של גבי דאגלס באולימפיאדת לונדון, להצלחה של ביילס יש כמובן משקל מיוחד. התעמלות הייתה במשך שנים ענף סגור לשחורים, מסיבות כלכליות וחברתיות. יקר מאוד להפוך למתעמל ובלי מודלים לחיקוי היה קשה לגרום לילדות שחורות קטנות לעלות על הקורה. עכשיו הכול השתנה.
בקיץ שעבר, כשביילס השיגה את תעודת הבגרות שלה, שאלה אותה נלי אם היא חושבת שעשתה את ההחלטה הנכונה ללמוד בבית. "ובכן, אימא", אמרה לה סימון, "הפסדתי כל כך הרבה. אני לא יודעת מה זה סתם להסתובב עם חברים, אף פעם לא הלכתי למסיבות ואני לא יודעת מה עושים שם. ויתרתי על הרבה, אבל בוודאי שזו הייתה החלטה נכונה, תראי לאן הגעתי".
אחרי שהאולימפיאדה תיגמר - ויש לילדה עוד שלושה גמרים השבוע - ביילס תחזור הביתה, לטקסס, שם מחכים לה ארבעה כלבים, שם תוכל סוף־סוף לשבת שעות מול נטפליקס, לצפות בג'סטין ביבר ולהביט בבובת קרטון בגודל טבעי של השחקן והזמר זאק אפרון שנמצאת בפינת החדר. כי זאת יש לדעת, מדליות זהב זה נחמד, אבל זה לא מתקרב לאושר של קבלת ציוץ תמיכה מזאק אפרון בטוויטר.
לפנייה לכתב/ת 
