נוסעת למות בשווייץ: "אני לא רוצה, אבל אין לי אפשרות אחרת"
בעוד כמה שבועות תיפרד לילי מהעולם. היא יודעת איך זה יקרה לפרטי פרטים, משום שהיא בחרה את התאריך, באמצעות ארגון דיגניטאס בשווייץ. זו לא התאבדות, היא אומרת, אלא הדרך היחידה להפסיק את כאבי התופת שמהם היא סובלת. "אסור לשפוט מי שסובל", היא מוסיפה, "הלוואי שאפשר היה לעשות את זה בארץ"
"אני לא רוצה למות. אני באמת לא רוצה למות, אבל אני לא יכולה לחיות עם הכאבים האלה. אי-אפשר, אי-אפשר, אי-אפשר לחיות בצורה כזאת. למה אני צריכה לשבת ולהסתכל על אנשים שמגיעים אליי הביתה בלי לזוז? אי-אפשר לחיות ככה בצורה כזאת. אין לי ברירה אחרת. זה קשה, קיבלתי את ההחלטה הכי קשה בחיים שלי - לבחור את תאריך המוות. אני לא הולכת להתאבד. ממש לא. אני הולכת לקבל טיפול שיפסיק את הכאבים הבלתי פוסקים, 24 שעות ביממה. כנראה שאני צריכה ללכת לעולם אחר, אז אני הולכת".
לילי (ביקשה לא לפרסם את שם משפחתה, כדי להגן על פרטיות ילדיה) ממלמלת בבכי שקט. היא לא רצתה להיות כאן, אבל מבחינתה כלו כל הקצים. מחלת הפרקינסון שהשתלטה לחלוטין על חייה, וכאבי התופת שמהם היא סובלת בלי הפוגה, הכריעו. בעוד שבועות אחדים היא תמריא לשווייץ, ושם, באמצעות חברת דיגניטאס, היא תקבל רעל שישים סוף לכאביה. "ביקשתי שזה יקרה ביום שישי, זה חשוב לי", היא אומרת. "אימא שלי, זיכרונה לברכה, נפטרה ביום שישי, אז אם אני כבר יכולה לבחור - שזה יקרה באותו יום".
לילי יודעת בדיוק איך זה יקרה. היא תשכב במיטה, החברות הטובות שנותרו לה יעמדו לידה, והיא תמתין שהכול ייגמר. "לא הכנתי ולא אכין שום דבר לקחת איתי", היא אומרת. "רק את התיק, את הבגדים שאני לובשת ואת הטלפון אלטע זאכען שלי. שם אני אשכב במיטה כשהחברות שלי לידי, ולפני שאשתה את הרעל ישאלו אותי שוב, ואני יודעת שאין לי אפשרות אחרת כי גם בזמן שייתנו לי את הרעל אני אסבול מכאבים. אני לא יכולה לשכוח את זה לשנייה".
היא בסך הכול בת 71, וקיבלה את ההחלטה הקשה והאמיצה ביותר שניתן לקבל. ליווינו אותה בתקופה האחרונה, במה שיכולים להיות השבועות האחרונים בחייה. שמענו את ההתלבטויות שנמוגו, ראינו את הקושי הבלתי אפשרי וגם את הבדידות שהולכת ומתהווה, משום שהחברה האנושית אינה מסוגלת להכיל, להבין ולקבל אנשים כמותה. הפחד גובר על החמלה.
מטרגדיה לטרגדיה
למרות מחלת הפרקינסון ובעיות רפואיות נוספות שמהן היא סובלת, קשה לנחש את גילה. שיערה מטופח, צבוע בגוונים עדינים, והיא מקבלת את פנינו בחיוך עד שקשה שלא להתאהב בה. היא נולדה בצרפת קצת אחרי מלחמת העולם השנייה, לאבא שלחם נגד הגרמנים. בגיל 16 עלתה לבדה לישראל, וכאן, באולפן ללימוד עברית, פגשה את מי שיהיה בעלה, שבינתיים הלך לעולמו ממחלת הסרטן."הייתי מורה לצרפתית בחיל האוויר הישראלי", היא מספרת. בהמשך עבדה כמזכירה וכאסיסטנטית רפואית, עסקה קצת באמנות והביאה לעולם שני ילדים - בת ובן. עד לפני 15 שנה חייה התנהלו כשורה, ואז ביום אחד הכול התהפך. "תיכף ידעתי", היא אומרת, "לפי האצבע שזזה ושיווי המשקל שאבד. חשבתי על זה, אמרתי שמתבשל פה משהו".
עקב אלרגיה לתרופות הקונבנציונליות ניסתה לילי להתמודד בתחילה עם המחלה בדרכים אחרות, ולפני ארבע שנים חלה הידרדרות דרמטית במצבה. "נפלתי במדרגות בדיזנגוף סנטר", היא נזכרת, והכאב ניכר על פניה, "שברתי את הכתף, שלוש צלעות ואת עמוד השדרה למטה. כל הגוף שלי השתנה. הבטן עלתה למעלה, ולאוכל לא היה מקום לרדת. התחלתי לסבול מכאבי תופת: בגב, בבטן, ברגליים. הכול. גם המחלה התחילה להתקדם מהר, ולא יכולתי כבר ללכת. המחלה הזאת פוגעת בכל השרירים בגוף חוץ מאחד - הלב. היא פוגעת בכל שריר אחר, גם בלשון ובעיניים".
בגלל הפרקינסון, הסיכויים שלה להחלים מניתוח כמו זה שהזדקקה לו קלושים, ולכן הוחלט לוותר עליו ולהסתפק בטיפול תומך, אבל במהרה התברר שאין שום טיפול שיכול להעלים את הכאב, או לעצור את התקדמות המחלה. לילי לא הרימה ידיים. למרות תנאי הפתיחה הקשים היא אומרת שניסתה כל טיפול אפשרי ועברה בין מרפאות. לשווא.
לפני שלוש שנים ראתה בתוכנית "עובדה" את סיפורו של מתי מילוא, חתנו של מנחם בגין ואחיו של רוני מילוא, שבחר לסיים את חייו בכבוד בשווייץ אחרי שנים של סבל בגלל אותה מחלה שממנה היא עצמה סובלת - פרקינסון. "אז התחלתי לחשוב על הרעיון", היא מודה. "לאט-לאט המחלה התגברה, כי זה מה שקורה עם המחלה הזאת. אנשים לא יודעים, זאת פשוט מחלה איומה. איומה. הבנתי שאין לי כבר שום ברירה. לצערי, אין דרך חוקית לעשות את זה בארץ. אני לא הולכת לתלות את עצמי או להכניס סכין. אני לא יכולה לחשוב על אפשרות כזאת, כי אני לא רוצה למות. אז זאת האופציה היחידה שנותרה לי".
את שלמה עם ההחלטה הזאת?
"אני לא רוצה למות, אבל לא יכולה לחיות עם כאבי התופת האלה. כל הזמן. רק כשאני ישנה אין לי כאבים, ובגלל זה אני רוצה לישון. אני לא לוקחת כדורי שינה, אלא כדורים נגד כאבים. בכל פעם צריכה לקבל אישור נוסף, כי הם חושבים שאולי החלמתי מהמחלה. פסיכים כאלה. הייתי צריכה להילחם כדי ללכת לנוירולוג ולקבל תרופה".
כשהחברים מתרחקים
עם הזמן מצאה עצמה לילי לבד. אנשים סביבה, חברים, התרחקו ממנה. לא בגלל ההחלטה שקיבלה, אלא בגלל המחלה. "אנשים מתרחקים מחולים", היא אומרת, ועיניה שוב מתמלאות בדמעות. "לא מתקשרים יותר, לא מבקרים יותר. לא רוצים לראות אותי ככה. אז אני לבד. זאת מחלה שלא נעים לראות. אני לא יכולה לאכול ליד השולחן עם כולם, והאף דולף כמו ברז. אני לא כועסת, כי זאת מחלה שלא נעים לראות".ובכל זאת היא לא לבד. חברתה הטובה, בת-שבע, יחד עם בתה, אורלי, נמצאות לצדה כל העת והן יגיעו איתה גם לשווייץ. גם המטפלת הצמודה שלה, סווטלנה, לא עוזבת אותה לרגע. כשהיא מדברת עליהן, היא מחייכת ואור ניצת בעיניה. "היו לנו בהתחלה שיחות על אפשרויות וכיוונים שונים", מספרת בת-שבע. "לא קמתי מיד ורקדתי משמחה ואמרתי יופי. לא קל לאבד חברה קרובה ויקרה. אבל זאת הדרך שיכולה להציל אותה מהכאבים העזים ומהסבל הנוראי, ובגלל שאני אוהבת את לילי אני מבינה אותה. לא היה לי שום ספק שזה הדבר הנכון בשבילה, ואם חלילה הייתי במצב הזה - הייתי עושה אותו הדבר. התפקיד שלי הוא להיות איתה, לצדה ועבורה".
בינתיים בנה מגיע לתמוך בה, אף שהוא סובל מבעיה נוירולוגית. "הוא מחזיק לי את היד, וכשאני במיטה הוא שוכב לידי", היא אומרת. "ממש קשה לו, אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר, כי אם אני נשארת ככה - זה רק יכול להיות יותר קשה גם עבורו. מבחינתי זאת ההזדמנות האחרונה, כשאני עוד יכולה לבחור. בכל יום שעובר זה נעשה קשה יותר".
הוא לא ניסה לשכנע אותך לחפש פתרון אחר?
"הבן שלי לא מנסה לשכנע, כי הוא לא יכול. אף אחד לא יכול, כי אין פתרון אחר. אי-אפשר לתאר כמה שזה קשה לי, אבל אני לא מצטערת לרגע שאני אנוח סוף־סוף. אני הרי לא חיה, רק סובלת".
ומה את אומרת לאנשים מסביב?
"אני אומרת לכולם: אסור לשפוט מי שסובל. אתם לא יודעים מה עובר עליו או עליה. אסור לשפוט, למרות שגם אני הייתי אומרת אותו דבר. לא הייתי יכולה להבין".
חשוב לה מאוד לא להפוך למודל חיקוי, והיא בשום מקרה לא מוכנה להמליץ לאנשים אחרים הנמצאים במצבה לבחור באותה דרך. "היה מישהו שרצה לבוא יחד איתי", היא אומרת. "אמרתי לו שאני בשום אופן לא מוכנה. אני לא מביאה עוד מישהו למות יחד איתי. מי שבא איתי - חוזר".
"לא מפחדת למות"
שווייץ מאופיינת במדיניות מתירנית יחסית בכל הקשור להמתות חסד. החוק שם מתיר לנתק חולים ממכונות הנשמה ומאפשר לחולים סופניים לשים קץ לחייהם, ובנוסף הוא מתיר להמית בדרך הזו גם אנשים שאינם בעלי אזרחות שווייצרית. לכן חולים סופניים ממדינות שבהן לא חוקי לבצע המתת חסד, בוחרים לבצע את ההליך בשווייץ. דיגניטאס הוא הארגון המרכזי שמסייע לחולים סופניים למות בצורה מכובדת. מאז הקמתו סייע הארגון למאות אנשים מרחבי העולם, בהם גם כמה ישראלים, לסיים את חייהם בכבוד ובאופן חוקי. העלות: כ-4,000 אירו. בימים הקרובים אמורה לילי לקבל אישור לתאריך שבו תעזוב את העולם, ולרגע לא ניכר בה הפחד."אני לא מפחדת למות", היא אומרת. "תמיד אמרתי שפשוט עוברים לעולם אחר, בצורה אחרת. וזה לא מפחיד אותי כי כולם עוברים את זה מתישהו. יותר מפחיד אותי מה שקורה פה בלילות, שחבורה של נערים זורקת אבנים ושוברת זגוגיות של מכוניות. זה מפחיד. המוות לא מפחיד. אני חושבת שבאנו לעולם בבכי. הדבר הראשון שאנחנו מרגישים זה האוויר שנכנס לריאות, וזה מאוד כואב. ואנחנו מגיעים לעולם של גיהינום, כל אחד עם החבילה שלו. יש כאן רק מלחמות, ואת פותחת את הרדיו ושומעת על זה ועל זה. התחלתי לחשוב שפשוט הגענו לפה כדי לדעת מה זה גיהינום, כדי להעריך את מה שבא אחר כך, בעולם שאנחנו לא מכירים".
את הזמן שנותר לה היא מנצלת לסידורים אחרונים, מתיקונים בבית שתוריש לבנה ועד בירוקרטיה. "אני דואגת לסווטה, המטפלת שלי", היא אומרת. "אני עוזבת, אז מה יקרה איתה? בגלל שהיא כבר הרבה שנים בארץ לא ייתנו לה יותר ויזה. אני מוכנה לבוא עם כיסא גלגלים למשרד הפנים בירושלים כדי לעזור לה".
יש לה כבר חלקת קבר, שנקנתה על ידי הוריה לפני עשרות שנים בחולון. "הם קנו שישה קברים", היא אומרת. "אבא ואימא ואח שלי כבר שם, הביאו אותם מצרפת, וגם אותי יחזירו לכאן אחרי שזה ייגמר".
מה עושים בימים שנותרו, כשאת יודעת שעוד מעט זה ייגמר? איך מעבירים את הזמן?
"בבכי. אני כל הזמן בוכה. לא יכולה לשכוח. יש למחלה הזאת הרבה סימפטומים, וקיבלתי כמה קשים במיוחד".
יש לך עדיין הזדמנות להתחרט.
"הלוואי שיכולתי. אין לי שום אופציה, גם הרופאים שלי אומרים את זה. רופא הכאב שלי אומר שאני צודקת. אין שום דבר שיכול לעזור לי".
לפנייה לכתב/ת 
